טרנד הסליחות תפס צעירים רבים השנה, כפי שסיפרה סיגלית בנאי בריאיון עם קובי מידן ובעמודים אלו בשבוע שעבר. מצב זה השיב לשיח הציבורי את שאלת המסורתיות. בנאי ואחרים מתארים צעירים גלויי ראש עם קעקועים גדולים וציצית ארוכה, או בנות חילוניות שלובשות חצאית, אוכלות כשר ומקפידות להדליק נרות בערב שבת, שפקדו את בתי הכנסת בימי סליחות בקביעות, שלטו בסידור התפילה, ולא חשו שהם אורחים לרגע.
התופעה הזאת אינה חדשה: זוהי הקבוצה המכונה "מסורתיים". מהי מסורתיות? מקובל לחשוב שהמסורתיים הם לא דתיים ולא חילונים. הגדרתם מעוצבת על דרך השלילה. מסורתיות לכאורה מתארת את מי שקשה להם להכריע היכן הם – בקרב הדתיים או החילונים. הפילוסוף פרופ' מאיר בוזגלו, העוסק בחקר המסורתיות, טוען כי המסורתי נאמן לעולמם של הוריו ומוריו, אך הירושה שקיבל מהוריו מאתגרת אותו ומובילה אותו לעבודה אישית. ייתכן שהוא אף יסיר את מה שראה בבית הוריו ויוסיף מה שרכש במקום אחר.
בוזגלו טוען שאין סתירה בין מסורת לשינוי: הבסיס המסורתי הוא תנאי ליצירת שינוי איכותי. המסורתי יבקש ליצור אצלו פתרון לשאלות שיתעוררו בקרבו, והוא לא יפנה לרב כפי יעשה האדם הדתי. המסורתי לא ימרה את פי הרב, אבל הוא יבחר לא לשאול אותו שאלות רבות אלא להסתדר בעצמו.
הכי מעניין
המסורתיות אינה נתפסת כמגזר או שבט בחברה הישראלית. לא מופרך לשער כי הסיבה היא שאין למסורתיות זרם חינוך כפי שיש למגזר החילוני, הדתי־לאומי והחרדי. היעדר המעמד מקשה על תפיסת העולם הזאת לתפוס את מקומה הראוי בחברה.
לא דתיים, מסורתיים וחילונים, אלא פשוט יהודים. סליחות בכותל המערבי. | צילום: עזרא לנדאו
שאלת המסורתיות לא יכולה להישאר רק עניין רעיוני. היא חייבת להיות מתורגמת לשאלות רבות העוטפות את חיי היומיום שלנו. כך למשל, צעיר מסורתי – גלוי ראש, מקועקע ולובש ציצית - שיבקש להתקבל לתיכון דתי או לישיבה תיכונית, מה תהיה המדיניות כלפיו? אם יגיע בשבת בבוקר לבית הכנסת צעיר דתי גלוי ראש, שמדליק אור בשבת, האם יזמנו אותו לעלות לתורה? אֵם מסורתית שתשאל בקבוצת הוואטסאפ של בנה, הלומד בבית ספר ממלכתי־דתי, אם יש למישהו קסדה להשאיל לבנה הרוצה לרכוב באופניים בליל יום הכיפורים: האם הודעה כזאת תעבור ללא התייחסות ותקבל לגיטימציה?
תגובת המחנה החרדי לתופעת המסורתיות ידועה וברורה - תינוקות שנשבו. אנחנו מוכנים להכיל את התופעה רק מתוך הנחה שלא ירחק היום והאנשים הללו ישתלבו שילוב מלא בעולם הדתי־חרדי. גם אם המסורתי יבקש יציבות ביהדות שהגדיר לעצמו, החרדיות תבקש לקרב אותו.
השאלה היא כיצד ינהג המחנה הציוני־דתי. האם יבקש לומר שמי שאינו עומד בתנאי הסף לא יכול לבוא בשעריו? או שאולי הוא יאפשר חיבור נושם, שונה ומאפשר לערכי הציונות הדתית, כך שכל אחד יוכל לשים את עצמו במקום שיבחר ויקבל תחושה מהסובבים אותו שהוא בן בית ולא אורח?
תגובת המחנה החרדי נקבעת במודל הפעלה קבוע. ההנהגה הרבנית קובעת את דפוס התגובה וההתנהגות, והוא מתורגם מטה דרך הדרגים הפוליטיים בשלטון המרכזי ובשלטון המקומי. המחנה הציוני־דתי אינו קובע כך את התנהגותו, מה שמקשה על גיבוש התנהגות ברורה, אך מאפשר גמישות במקרים הפרטניים.
מעניין לבחון אם ההנהגה הרבנית והציבורית של המגזר הציוני־דתי תבחר בפשרה מפא"יניקית של "שב ואל תעשה", ותמתין לראות כיצד יתמודד השטח עם ההשלכות של טרנד הסליחות, או שמא תבחר במנהיגות פעילה ותבקש לקבל גם את מי שהסממנים והביטויים החיצוניים שלהם ליהדות שונים מעט ממה שהכירה בעבר.
לפני עשרות שנים האידאולוגיה הציונית־דתית הצליחה, לאחר אתגרים לא פשוטים, להסביר את מקומה בין החרדיות ובין הציונות והחלוציות החילונית. כעת הגיעה העת שהאידאולוגיה המסורתית תתמקם אף היא.
רועי לחמנוביץ' הוא יועץ אסטרטגי ומומחה למגזרים