יש רגעים בהיסטוריה שבהם הנורמות המשפטיות הקלאסיות לא מספיקות, ואת מקומן תופס הצו המוסרי הטהור. כעת, כשכל החטופים החיים חזרו לישראל, הוסר התירוץ האחרון. לא נותרה עוד סיבה לדחות את הדרישה שצריכה לעמוד על סדר היום הלאומי: גזר דין מוות לכל אחד מהפורעים שהשתתפו בטבח בשמחת תורה תשפ"ד.
הדרישה הציבורית חייבת להיות גזר דין מוות לכל הארורים שפעלו ביום הטבח הנורא. זו לא רק קריאה לנקמה, אם כי הצורך בנקמה מוצדק לגמרי במקרה הזה. זהו הכרח קיומי, צו מוסרי, ציווי ביטחוני לאומי. זו התשובה ההולמת היחידה למעשי הזוועה הבלתי נתפסים שנעשו כאן – מאונס ועד עריפת ראשים, מטבח ילדים ועד ביזוי גופות.
כל יום שבו חיות האדם הללו חיים ונושמים בבתי הכלא שלנו, על חשבון משלם המיסים, הוא עלבון ישיר לקורבנות ולנרצחים
יש פיתוי מסוכן, שיצוץ בוודאי בעיקר מצד משפטנים, לפעול בדפוסים המשפטיים הקלאסיים של ימי שגרה: לנהל חקירות ודיוני הוכחות שיבררו בדיוק מי רצח, מי אנס, מי התעלל ומי אולי "רק" עסק ב"סיוע לוגיסטי", כמו תיעוד הזוועות במצלמה או נהיגה בטנדר.
הכי מעניין
אבל הטבח בשמחת תורה לא היה אירוע רגיל עם פעולות פליליות בודדות. זו הייתה פעולת מלחמה כוללת, מסע טרור רצחני שביצע קולקטיב המונע בשנאה עיוורת.
מי חושב שראוי להבדיל בין הנבלה שירה למוות ובין זה שהגיע עם מצלמה כדי לתעד את פני האימה של הקורבנות? האם יש הבדל מוסרי בין אונס ובין עמידה על המשמר המאפשרת את האונס? כל מי שחצה את גדר המערכת באותו בוקר שחור – בנשק, במצלמה או עם שק לביזה – הפך את עצמו לחלק מאותה יחידה רצחנית. כולם היו שותפים מלאים למסע הטבח הנורא ביותר שעבר על העם היהודי מאז השואה. כולם, ללא יוצא מן הכלל, צריכים להיות מושמדים מעל פני האדמה.
אמת המידה היחידה והמכריעה שבתי המשפט שיעסקו בנושא יזדקקו לה היא אם האדם שהובא בפניהם אכן עבר את הגדר מעזה לישראל והיה כאן באותו יום נורא. הוכחת העובדה הזו לבדה צריכה להספיק כדי להטיל את גזר הדין החמור ביותר בהליך מהיר וחסר פשרות. כל בדיקה משפטית מעבר לכך היא רפיסות, המכונה בטעות "מוסריות". עלינו לזכור: כל יום שבו חיות האדם הללו חיות ונושמות בבתי הכלא שלנו, על חשבון משלם המיסים, הוא עלבון ישיר לקורבנות ולזכר הנרצחים.
מחבלי חמאס באחד מקיבוצי העוטף ב־7 באוקטובר | צילום: מתוך הרשתות החברתיות, שימוש על פי סעיף 27א
גזר דין מוות כזה אינו מופרך. עד היום צה"ל ושב"כ מדווחים בגאווה על חיסולי מחבלים בלב עזה שהיו מעורבים בטבח, בטענה מפורשת של "סגירת חשבון". מהי הסיבה ההגיונית לכך שגורלם של אלו מהם שנמצאים כבר בידינו, בבתי הכלא שלנו, יהיה שונה משל מי שהצליחו לברוח או להסתתר בעזה?
אין סיבה עניינית להבחין ביניהם. האשמה של אלו ושל אלו זהה לחלוטין. ההבדל היחיד היה שהוצאת המחבלים הנתעבים להורג הייתה מובילה לרצח חטופינו. כעת האיום הזה הוסר.
את הדרישה הציבורית הנרחבת והצודקת הזאת צריך להציב בפני נבחרי הציבור שלנו כדרישת יסוד, שאינה נתונה למשא ומתן או לפשרה. תפקידם של ראשי המערכת הפוליטית הוא לוודא שהמדינה מספקת הגנה וצדק לאזרחיה.
עוד כתבות בנושא
הגיע הזמן להפסיק להתחבא מאחורי סעיפי חוק ישנים. האם החוק הקיים מאפשר זאת או שיש צורך בחקיקה חדשה שנותנת מענה לאירוע מכונן ומזעזע כזה, הדומה בחומרתו לפשעים נגד האנושות? אלו שאלות מנהליות שנועדו למשפטנים, שיהיו חייבים למצוא את הדרך, לא את התירוץ, כדי להוציא לפועל את הצו המוסרי הזה במהירות ובנחישות.
דין מוות למשתתפי הטבח אינו רק העונש המתבקש. הוא הכרזה של העם היהודי על כך שיש קווים אדומים שלא ייחצו לעולם. הוא הבנה שעל מעשי רצח קולקטיביים יש רק מחיר אחד, ומי שחוצה את הגבול – גורלו נחרץ. הוא צעד הכרחי לשיקום הכבוד הלאומי, לחיזוק ההרתעה וכן להבטחת העתיד. הגיע הזמן שעם ישראל יפעל על פי צו ליבו, שדורש צדק מוחלט וללא רחמים.
עוד כתבות בנושא
עוד כתבות בנושא
