הושענא רבה אכן היה השנה יום של ישועה רבתי, עם חזרת כל עשרים החטופים החיים לבתיהם. מזמן לא חשנו בעוצמה כזאת את אחדות הלבבות הפועמים יחד בשמחה שחוצה מחנות פוליטיים ומגזרים. אבל עכשיו, אחרי החגיגות, אנחנו נדרשים לתיקון נוקב ומקיף של הרעות שהביאו אותנו ל־7 באוקטובר, וגם לבעיות שהציפו אותנו אחר כך.

בראש וראשונה נדרש תיקון מקיף באסטרטגיה הביטחונית־מדינית של ישראל. 7 באוקטובר הוכיח את כישלונה של מדיניות ההכלה, שמוכנה לספוג, ובלבד שלא להידרש למהלך צבאי רחב. לכל היותר היא מסתפקת בעקיצות נקודתיות. המדיניות הזאת יצרה אצל אויבינו את התחושה שאנו מורתעים, שאין לנו עוד כוח להילחם מלחמה כוללת. מכאן כמובן קצרה הדרך להתקפה נוראה כמו זו שהופיעה לפני שנתיים.

אבל החודשים האחרונים חשפו בפנינו גם את הסכנה ההפוכה: כשישראל נלחמת מלחמת חורמה שהתשואה הביטחונית שלה נמוכה, אבל הפגיעה האזרחית שלה גדולה, ובמיוחד ללא תוכנית מדינית ליום שאחרי המלחמה – היא חשופה ללחץ מדיני כבד, שעלול להגיע גם לקריסה מדינית וכלכלית.

השיח הציבורי הדיכוטומי, המתמקד בין מי שמדברים רק ביטחון למי שמדברים רק שלום ופיוס, חייב להסתיים. ישראל צריכה לדבר את שתי השפות, במלוא העוצמה ובו־זמנית. עליה להיות נחושה ללא רחמים כלפי הקמים עלינו, ולהיות נדיבה ובעלת רצון טוב עם מי שמוכנים לחיות עמנו בשלום. העולם המערבי, להבדיל מהאינטלקטואלים הקיצונים שלו, הזדהה ב־7 באוקטובר - ויזדהה גם בעתיד - עם ישראל הנלחמת בעוז מול הקמים נגדה. אבל באותה המידה הוא יתרחק מישראל שאיננה מציעה גם אפיק למזרח תיכון יציב ומפויס יותר. לא כאן המקום להציע תוכנית מדינית, והיא גם חשובה פחות. חשובה ההתייצבות גם לצד הביטחון וגם לצד השלום והפיוס.

אבל לא פחות חשוב מכך הוא התיקון הפנימי. ישראל בשנתיים האחרונות ידעה פער בלתי נסבל: מצד אחד חברה אזרחית מופלאה, שנשאה על גבה הן את המאמץ הביטחוני (באמצעות משרתי המילואים), הן את המאמץ האזרחי של הסיוע לנפגעי הטבח והמלחמה, ולמשפחות המילואים עצמן. מהצד השני ניצב שלטון רקוב ומושחת, מרוכז בעצמו, שלא טרח אפילו לצמצם את מספרם המנופח של משרדי הממשלה או למנוע הטבות ייחודיות ממי שאינם מוכנים לשרת בצבא.

הפער הזה לא יכול להימשך. נדרש תיקון דחוף ויסודי של המערכת הפוליטית. כולם מדברים עכשיו על הצורך בהזרמת דם חדש למערכת הזו, וזה נכון. אבל הדם החדש הזה לא יגיע אם כללי המשחק הציבוריים והפוליטיים לא ישתנו. לפחות לשנים הקרובות דרושה לישראל ממשלת אחדות ציונית, שחרדים וערבים יכולים לכהן בה רק אם יקבלו על עצמם את כלליה.

ממשלה כזאת צריכה לדאוג לכינון חוקה, שתבטיח לדורות את דמותה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, תתבע מכל האזרחים שוויון חובות, ולא רק שוויון זכויות, וכמובן תקבע כללי יסוד הוגנים ליחסים בין הרשויות המבצעת, המחוקקת והשופטת.

רצוי גם שחוקה כזאת תיצור לישראל שני בתי מחוקקים, שהעליון שבהם יכלול נציגים של כלל מפלגות הפוליטיות, אבל כאלה שאינם נבחרים בידי כלל הציבור אלא מתמנים בוועדות מיוחדות. המטרה היא ליצור איזון בעידן פופוליסטי הולך ומקצין בין שחקנים פוליטיים התלויים בציבור הרחב לכאלה שיכולים לשקול באופן נקי יותר את האינטרס הציבורי האמיתי.

אישית הייתי רוצה לראות גם איסור חוקי על שיטת הפריימריז, שנראית מאוד דמוקרטית ובפועל השחיתה לחלוטין את הליכוד. בעיניי עדיפה פי כמה שיטת "הוועדה המסדרת" של ראשית המדינה, בהתאמה לימינו: "מועצת החכמים" של כל מפלגה (ולא מנהיג בודד), שתורכב מוותיקים שכבר אין להם אינטרס פוליטי ישיר, והם ירכיבו את הרשימה.

השיח הציבורי שלנו מלא בימים אלה בחרדות מפני חזרת הסכנה הביטחונית של 7 באוקטובר. אבל לא פחות מכך אנחנו צריכים להיות מודאגים מהסכנות המדיניות של החודשים האחרונים, מחזרת תרחיש הפירוק הפנימי שאפיין את 6 באוקטובר ואת כל השנים שלפניו.