ועדת טקסים אנושית או מועצת תכנון בשר ודם לא יכלו לתזמן מראש את אירועי הושענא רבא תשפ"ו. סגירת המעגל הכרונולוגי הייתה מושלמת. הסכם הפסקת האש החל להתממש ביום שבו מלאו שנתיים למלחמה אשר נפלה עלינו בשמחת תורה תשפ"ד.
חבל שהמלחמה לא נגמרה כבר בהושענא רבא שעבר, אבל כנראה אי אפשר היה להכניס לתוך סד זמנים קצר יותר את האירועים המופלאים שהתגלגלו דווקא בשנה השנייה למלחמה, ואולי בזכות התמשכותה: תבוסת חיזבאללה, השמדת צבא סוריה והמהלומה שהונחתה על תעשיית הגרעין של איראן. בלעדיהם לא הייתה הצדקה לתחושת ההקלה הכללית השבוע ולחיוכים מאוזן לאוזן. ספק רב אם היינו זוכים לראות פה עוד עשרים חטופים בחיים.
אחרוני החטופים החיים שבו הביתה בשביעי עצרת, לקול מצהלות עם ישראל. האיש החשוב בעולם טרח לבוא לכנסת ולהכריז שניצחנו במערכה הממושכת. שש פעמים הוא נקב במונח הזה, ניצחון, שבאורח מוזר הפך פה באותן שנתיים למילה גסה, מושא ללעג פרשני אינסופי ולנהרות לגלוג פובליציסטי. "הסיפור של נחישות ישראלית נמרצת, וניצחון מאז 7 באוקטובר, צריך להיות הוכחה לעולם כולו שמי שמנסה להשמיד אומה זו, נגזר עליו כישלון מר", אמר הנשיא. מה אפשר לבקש יותר?
הכי מעניין
| צילום: איור: שי צ'רקה
לידי ביציע ישבו בני משפחות שכולות, קרובי חטופים והגיבור הנכה ארי שפיץ, אלה ששילמו וימשיכו לשלם עבור כולנו את מס הניצחון. רגשות מעורבים הם לשון המעטה לתיאור תחושותיהם באותו יום. ארשת פניהם הסגירה תוגה. רק סמ"ר במיל' שפיץ חייך ונראה מאושר. חלקם עזבו עוד לפני שטראמפ סיים לדבר, מפנים מקום למוזמנים אחרים שהצטופפו עד אז בעמידה במשך שעות כדי לשמוע את נאום הנשיא, אשר נפתח באיחור של כשלוש שעות והסתיים בקרבה מאיימת לחג.
יו"ר הכנסת הבטיח לנשיא שבישראל הפרומפטר עובד, בניגוד למה שקרה לו לאחרונה בעצרת האו"ם, אבל טראמפ נזקק למכשיר באופן מצומצם ביותר. שעה ושש דקות הוא דיבר, רוב הזמן מהבטן, ולא שעמם לרגע. שום משפט בנאומו כאן לא יהפוך ברבות השנים לנכס צאן ברזל ספרותי, אולי רק "למה שלא תיתן לו חנינה?", אבל אני מנחש שכל הנוכחים באולם חזרו הביתה, כמוני, כשהם מצוידים בתחושת חוויה רטורית של פעם בחיים.
טראמפ דיבר באנגלית צרודה, שווה לכל נפש, וערבה כל כך לאוזני נפש יהודי הומייה. הוא אינו גדול נשיאי ארצות הברית, כפי שטען מתווכו האישי סטיב ויטקוף בנאומו שלו השבוע בארץ, אך בוודאי גדול אוהבי ישראל אי־פעם בבית הלבן. נס גדול מאוד קרה לנו כשהוא ניצח לפני שנה את קמלה האריס, שהשבוע האשימה אותנו ברצח עם.
סוכות הוא חג עם ממד בינלאומי. שבעים הפרים שמוקרבים בו במקדש מסמלים, לפי חז"ל, את מניין אומות העולם. הפטרת היום הראשון היא חזון זכריה הנביא על הגויים שיבואו לחוג איתנו סוכות בירושלים אחרי המלחמה ולהשתחוות לבורא. 2,500 שנה אחרי עידן זכריה, שתי הנבואות התגשמו. טראמפ בא לחוג איתנו בסוכות למחרת המלחמה, והזכיר בנאומו ארבע פעמים את היושב במרומים.
להבדיל, על המילה "אני" הוא חזר 99 פעמים. כזה האיש, לטוב ולמוטב, מרוכז עמוקות בתוך עצמו. לזכותו ייאמר שהוא חולם בקול לקבל פרס נובל לשלום, לא נובל בענווה. למזלנו הוא מחבב גם אותנו, לא רק את דונלד ג'ון טראמפ, והחיבה הזו היא נכס אסטרטגי עצום בעת הזו. הנשיא הגזים כשטען שממשלי אובמה וביידן רחשו לנו "שנאה עזה", לפעמים הם התנכלו לנו מתוך דאגה כביכול לשלומנו, אך דייק בהחלט בתיאור גילויי אהדתו שלו לישראל והיחלצותו למענה בשעותיה הקשות כל כך.
עיניהם של שונאינו בטהרן וברמאללה ודאי יצאו מחוריהן כשהכתוביות בתחתית המסך תרגמו לפרסית ולערבית את שפעת גילויי החיבה שלו למדינת היהודים, לראש ממשלתה וגם למרים אדלסון. הרגע שבו שחזר וביאר בחביבות את סירובה של ד"ר אדלסון לענות פעם לשאלתו מה היא אוהבת יותר, את ישראל או את אמריקה, היה קסום במיוחד לאוזניים ציוניות: נשיא ארצות הברית של אמריקה הכיר בבחירה הברורה של אדלסון – ישראל.
גם ח"כי האופוזיציה הציונית מחאו כפיים שוב ושוב; לא בהתלהבות שאפיינה את נציגי הקואליציה ואת יושבי היציעים, אך תוך הפגנת סולידריות ראויה לשבח. "הוא ראש אופוזיציה נחמד מאוד", החמיא טראמפ ללפיד, בצדק. מותר לקוות שבאופוזיציה שבתוך האופוזיציה לא יהפכו את המחמאה הזו לעקיצה. נאום לפיד היה תבוני ופטריוטי פי כמה מקריאות הבוז האוויליות לנתניהו בלב תל־אביב, יומיים קודם. כביסה מלוכלכת נהוג לכבס בבית.
פלסטין יוק
בבוקר הושענא רבא, אחרי חבטת הערבות, אחזה דאגה בבכירי ימין שהתקבצו בכנסת. ההסכם שהוביל להפסקת האש בעזה מכיל החייאה מסוימת של הדיבורים העתיקים על מדינה פלסטינית, ובימין חששו שנאום טראמפ יהיה טיפול החייאה נוסף. ובכלל, הימין פוסט־טראומטי מחגיגות שלום שעלו לנו בעבר ביוקר. גם השמועה שנתניהו עומד לטוס עם טראמפ לשארם ולהיפגש עם אבו־מאזן לא הייתה משמחת במיוחד. לחשושים על סחף מדיני עברו מפה לאוזן. אבל בסוף נתניהו נשאר בירושלים, וטראמפ לא אמר מילה על פלסטין. שני ח"כי השמאל האנטי־ישראלי, עופר כסיף ואיימן עודה, המתינו שעה ארוכה לשמוע מילה כזו, עד שהתייאשו והניפו שלט שקרא לאורח להכיר במדינה פלסטינית.
כששניהם סולקו מהאולם באבחת פטיש על ידי היושב ראש אוחנה, נזכרתי שבנאום הראשון של נשיא אמריקני בכנסת, ג'ימי קרטר, הורחקה מהדיון גאולה כהן. יושב ראש הבית דאז, יצחק שמיר, היה סבלן פי כמה מאוחנה, ואִפשר לה לתקוף שוב ושוב את ראש הממשלה בגין, עד שציווה להרחיק אותה, וגם זאת רק אחרי שהעמיד להצבעה את החלטת ההרחקה, בנוכחות קרטר. "אדוני הנשיא, תראה איזו דמוקרטיה נפלאה יש לנו", התנצל אז בגין באוזני האורח שכפה עליו לסגת מכל סיני, לעקור את היישובים שם ולהכיר בעם הפלסטיני. קרטר חייך בשתיקה. טראמפ, 46 שנה אחר כך, התרשם עמוקות מהנחישות של אוחנה ומהיעילות של הסדרנים.
"לא" באיטלקית. שר החוץ גדעון סער | צילום: יונתן זינדל, פלאש 90
חבל שגאולה כהן לא זכתה לראות ולשמוע. חבל גם שהרב דרוקמן לא זכה. "אדוני, נשיא אמריקה", הוא צעק לקרטר באותו דיון כמעט נשכח, "אתה אדם דתי ויודע תנ"ך. הקדוש ברוך הוא קבע שארץ ישראל כולה שייכת לעם ישראל, ובלי ארץ ישראל שלנו אין שלום. עוצו עצה ותופר" (דברי הכנסת, 12.3.1979).
טראמפ, נוצרי אדוק פחות מג'ימי קרטר, אינו זקוק לתזכורת תיאולוגית דומה. הוא הזכיר בגאווה את החלטתו להכיר בירושלים, "בירתכם העתיקה והנצחית". גם בוועידת שארם, שאליה טס מכאן באיחור חינני של שלוש שעות, הוא לא זרם עם אופנת פלסטין־עכשיו של שאר משתתפי הוועידה. "אני לא מדבר על מדינה אחת או שתי מדינות", השיב לשאלה ישירה בנדון, והוסיף את שתי המילים החמקניות האהובות עליו ביותר: "נצטרך לראות". אכן.
רמטכ"ל במדי ב'
ג'ארד קושנר, חתנו של הנשיא, עוד לא נולד כשקרטר נאם בכנסת. גם לא שר המלחמה, פיט הגסת'. שר החוץ מרקו רוביו היה בן שמונה. שלושתם ישבו ביום שני כמה שורות לפניי, לצד סטיב ויטקוף בן ה־68, מכווצים בתוך חליפות מהודרות, מסורקים היטב, וחייכנים פחות מנשיאם, מלכם. גם ראש המטות המשולבים דן קיין ישב שם, במיטב מדיו ודרגותיו הבוהקות, ארבעה כוכבים. ראש המטות המשולבים שלנו, רב־אלוף אייל זמיר, הגיע במדי ב', כנראה כדי לאותת שמבחינתו המלחמה טרם הסתיימה. האם קושנר ושות' סבורים, כמו הנשיא, שהמלחמה כן הסתיימה? אם כן, יש לנו בעיה מסוימת, אך אפשר להתמודד איתה.
הנשיא ה־47 של ארצות הברית הגיע הנה אפוף כוונות טובות, אופטימי באופן קיצוני. גם אם הסכמי אברהם שלו יורחבו בקרוב וישתרעו עד אינדונזיה הרחוקה, שלום לא ייכון פה בימיו ובימינו. לכל היותר תהיה הפסקת אש ממושכת. שכנינו הפלסטינים ופטרוניהם בטהרן ימשיכו לחרוש מזימות גם אם יורעפו על עזה הררי דולרים לצורכי שיקום ושדרוג. זה מה שהם עשו אחרי אוסלו וההתנתקות, וזה מה שימשיכו לעשות כל עוד יוכלו. 7 באוקטובר אולי לא יחזור על עצמו במתכונת המזוויעה מלפני שנתיים, אבל 8 באוקטובר הבא עשוי להיות מזוויע, מפתיע ויצירתי לא פחות. אין צורך בוועדת חקירה כדי להבין את זה, ולהיערך בהתאם.
ג'ארד קושנר. | צילום: AFP
רוב מנהיגי ערב אולי רוצים שלום, מטעמים תועלתניים, אבל עמיהם לא רוצים, מטעמים אנטישמיים. הפלסטינים ודאי שלא רוצים. בדף הפייסבוק של העיירה סילוואד, מול עפרה שבה אני מתגורר, סיכם פובליציסט מקומי את ביקור טראמפ במזרח התיכון במילים קודרות. שמחת שחרורם של חמישה־שישה שכנים מבתי הכלא שלנו, לא מילאה אותו גיל. "יום ארוך של רכילות, בדיחות והחלפת שבחים", הוא התמרמר, "שבעה נאומים לטראמפ בחצי יום בלבד, שבהם לא הזכיר מדינה פלסטינית, לא הגדה המערבית, לא ירושלים, לא החלטות של האו"ם, לא אדמה כבושה ולא החזרת פליטים, רק חזר ואמר שהיום מסתיימים 3,000 שנות עימות במזרח התיכון. זה דיבור גדול שלא קשור למציאות או להיסטוריה. הסכסוך בן פחות מ־80 שנה, שהוא גיל כיבוש פלסטין והגעת מתנחלים מאירופה ומהעולם. הסכסוך הזה לא יסתיים כל עוד הכיבוש קיים".
כיוון שכיבוש פלסטין לא יסתיים לעולם, וכולנו מתנחלים, טוב שהרמטכ"ל זמיר הגיע לכנסת במדי ב'. מבחנו הגדול יהיה באכיפת סעיפי הפירוז בהסכם שישראל אימצה בשבוע שעבר. בין השאר נכתב בהם ש"כל תשתיות הטרור ייהרסו ולא ייבנו מחדש", ואת זאת אפשר יהיה לבחון כבר בזמן הקרוב. כשקמ"ן זוטר ידווח למפקדיו על מנהרה חדשה שנחפרת בגזרה, ומהמטכ"ל תרד פקודה לתקוף אותה מיד, כנהוג עכשיו בגזרת לבנון, חמאס יתקשה להתאושש מהמכה שצה"ל הנחית עליו בשנתיים האחרונות. אבל אם לא תרד פקודה כזאת, והדרג המדיני ינחה את צה"ל לנהוג במנהרה החדשה כפי שנהג באוהל של חיזבאללה ערב המלחמה, חמאס ישתקם עוד הרבה לפני שעזה תשתקם.
הקפדה ישראלית מתמדת על סיכול כל מנהרה או פרובוקציה חמאסית אחרת, חשובה להפרכת האשליה האמריקנית שהשלום כבר הגיע. אירופה חייבת להיגמל מהמחשבה שהמצור המדיני על ישראל הכניע אותנו לצמיתות. ממשלתנו נהגה בחוכמה כשהסכימה לנוסחת הפסקת האש של טראמפ, נוסחה מצוינת בהשוואה לנוסחאות קודמות, אבל רק בתנאי שנשתמש בה כדי לאגור כוחות ולהתחשל לקראת המערכה המדינית.
”הוא לא הבחור הכי קל להתמודד איתו", החמיא טראמפ לנתניהו בכנסת, "אבל זה מה שעושה אותו גדול". חשוב להמשיך לתחזק את הרושם הזה בזירה הבינלאומית, למשל על ידי הבהרות חוזרות ונשנות בסגנון "לא למדינה פלסטינית", כלשון הכותרת הראשית של העיתון האיטלקי החשוב לה־סטמפה ביום שני, בעקבות ריאיון עם שר החוץ גדעון סער. בזמן האחרון יצא לסער לשמוע בכירים אירופים שהסבירו ש"אנחנו בעדכם, אבל לא נוכל להתאבד בשבילכם פוליטית", והוא מודאג בהחלט. דעת הקהל ביבשת נשטפה על ידי תועמלני הג'נוסייד. ובכל זאת, איטליה, גרמניה והמדינות הבלטיות לא הכירו בפלסטין כמו צרפת ובריטניה, כך שיש טעם להמשיך במאמצי השכנוע ולסרב בתקיפות גלויה לכל הצעה לחלוקת הארץ. במידת הצורך ניאלץ להתווכח אפילו עם טראמפ. הוא לא הבחור הכי קל להתמודד איתו, אבל זה מה שעושה אותו גדול, ובעזרת השם גם אותנו.