בציון שנתיים למלחמה, רגע אחרי שנחתמה עסקה לסיומה, ראוי להציף את המסע המאתגר של בני משפחות הפצועים ולדרוש הכרה טובה יותר מהמדינה.
עשרות אלפי חיילים ואזרחים נפצעו בקרבות. מסע השיקום שלהם תלוי בטיפול הרפואי והנפשי, אך תלוי גם במשפחה עוטפת, תומכת, מחבקת וכזו שיש לה הכלים והכוחות לסייע במסע. זה הזמן להכיר שגם בני המשפחה "ספגו" רסיסים בקרבות.
זה מתחיל בטלפון לא מזוהה על הצג: "שלום, בנכם נפצע והוא בדרכו לבית החולים". באותו רגע נעתקת הנשימה. הלב מחסיר פעימות. סרטים מתחילים לרוץ בראש. הדם כאילו נעלם מהגוף. ברגליים כושלות עושים במהירות את הדרך לבית החולים ומנסים כל העת לדלות מידע על מצבו. במיון עדכון ראשוני, חששות אינסוף, רצון שייגמר כבר הטיפול הראשוני ואפשר יהיה לראות. לפגוש. לעיתים קרובות מידי המשפט הבא שחלק מהמשפחות ישמעו יהיה "קשה להגדיר את הסיכויים לשרוד, נחכה שיעבור את 72 השעות הראשונות ומשם נמשיך". שלושה ימים בלי לאכול, בקושי לשתות, תפילות, בכי, תקוות.
הכי מעניין
בימים הראשונים מצאנו שהמשפחות עטופות מאוד, המעסיקים מרימים טלפון, באים לבקר. המחנכים של האחים הצעירים מרימים טלפון. שכנים טובים מציעים להשקות את הגינה. אך המציאות השוחקת לימדה שהחיים של כל אחד מאיתנו חזקים מהכל ולכן אחרי ימים, כשהמתח יורד וסיכויי ההישרדות עולים, מוצאים את עצמם הוריי הפצועים, האחים שלהם, הסבא והסבתא, לבד. החיים שלהם, יש לומר בכנות, נעצרים. כאילו מישהו לחץ "פריז" בשלט. הכל הופך להיות מכוון מטרה למען בן המשפחה הפצוע.
יש לכך מחיר בעבודה, ממנה נעדרים חודשים ארוכים. יש מחיר לימודי אצל האחים הצעירים שטרודים באח שנפצע, שהפסידו שעות בכיתה או שמגלים בית ריק מהורים שנמצאים בבית החולים. כל כך הרבה חששות צפים אצל משפחות הפצועים, זה מטריף את הדעת וגונב את שעות השינה. האם יוכל ללכת? האם יצליח לנהל בעצמו חיי שיגרה? עד כמה כואב לו ועד כמה הוא משתף בכאב?
מדינת ישראל יודעת לחבק את המשפחות השכולות. היא יודעת לתמוך היטב בפצועים. היא טובה פחות בלהכיר שגם אנחנו, הורי הפצועים ובני המשפחה, "ספגנו רסיסים". שגרת חיינו אינה עוד אותו דבר, ניהול הזמן, תחביבים, עבודה, הכל נעצר, הכל מוכוון מטרה. חלק מבני המשפחה עוברים למקום שני בתשומת הלב.
כהורים לפצוע קשה קטוע-רגל, למדנו עם הזמן עד כמה גדול הצורך לייצר מערכת תמיכה לבני משפחות הפצועים, כמה חשוב להעניק להם כלים להתמודד עם החששות והאתגרים, לנתח את הצרכים. עם חברים נוספים הקמנו את עמותת "אדוות" למען משפחות הפצועים. הצלחנו להביא להכרה של משרד החינוך באחים וילדים של פצועים. כזו שמאפשרת מתן שעות פרטניות, קצת תרפיה ויתר עירנות. בכנסת מצאנו אוזן קשבת לצרכים ואמפטיה, אולם הגיעה העת לחקיקה.
זה הזמן של החברה הישראלית לגלות אחריות בחיבוק משפחות הפצועים, בלשאול: כיצד יכולה החברה לסייע ולעזור? מה הכלים הנדרשים? המשפחות הן עוגן מרכזי ביכולת לשקם, הן מצפן במסע שעובר הבן הפצוע. על כן, על המדינה ללוות, לתמוך ולסייע גם להן באופן ישיר.
עוד כתבות בנושא
