תשמעו סיפור יפה על תקווה. יש תקווה למקום הזה. אני מבטיח לכם, יהיה בסדר. לפני כמה שבועות קיבלתי טלפון מבחורה מקסימה ששמה הדס, היא סיפרה לי שהיא עובדת בתנועה חברתית ששמה "מרכזים לצדק חברתי", ושהם מרימים כנס גדול באוניברסיטת חיפה, כנס ששמו – "תקווה מקומית", ויש בכנס הזה כל מיני פאנלים, והיא רוצה שאני אנחה פאנל אחד, בנושא "חיים משותפים בעיר". ואני אמרתי לה שזה נשמע לי מעניין. אני בעד תקווה מקומית. וביקשתי לשמוע עוד על העמותה, והדס סיפרה לי, שהתנועה הזאת מאפשרת לתושבים מקומיים לשנות לטובה מבפנים את העיר שבה הם חיים. העמותה מאגדת אנשים טובים, מכשירה אותם, הופכת אותם לאקטיביסטים חברתיים, היא מכווינה אותם, מייעצת להם, נותנת להם כלים, ועוזרת להם להפוך את השכונות והיישובים שבהם הם גרים – ליישובים טובים יותר. הרעיון הוא לייצר שינוי מהשטח. מלמטה. התושבים מבינים הכי טוב איך אפשר לשפר את השכונה או את העיר. והתנועה הזאת עוזרת להם לעשות את זה. כן, זה מתוק כמו שזה נשמע.

בקיצור אמרתי להדס שזה נשמע לי מקסים. ושמחתי מאוד לקחת חלק באירוע הנחמד הזה. למרות שלא הכרתי את התנועה הזאת בכלל. וביום של האירוע הגעתי לחיפה מוקדם. ונפגשתי עם חבר שאני מאוד אוהב. ועם חברה שאני מאוד אוהב. ואכלתי חומוס טעים. וישבתי ועבדתי בבית קפה. ותוך כדי העבודה עשיתי טעות ונכנסתי לטוויטר, ונקלעתי שם לכמה ויכוחים מלאי שנאה. ואחר כך גם קראתי כמה עידכוני חדשות שעיצבנו אותי וביאסו אותי. אני לא זוכר כבר מה קראתי. אני זוכר את התחושה של הבלעחס ושל הגועל ושל העייפות ושל הנמאס.

ובשעת בין ערביים עליתי לאוניברסיטה, ולדעתי היו באולם אלף או שמונה מאות אנשים. האולם היה מפוצץ באנשים מתוקים. חילונים, ודתיים, ונשים ערביות עם חיג'אב, ודוברי רוסית. והאנשים שדיברו מילאו לי את הלב בתקווה. לב ליטמן, מנכ"ל העמותה, דיבר כל כך יפה על היכולת של העם שלנו לנסח סיפור חדש. לצמוח מהשבר של המלחמה. להתנסח טוב יותר. להקשיב לקולות השונים בישראל ולצאת לדרך של חזון משותף. ואחרי הדיבורים עלתה לבמה טליה דנציג. היא זמרת עם קול רך וצלול. סבא שלה, אלכס דנציג, נחטף מקיבוץ ניר עוז, ונרצח במנהרות החמאס. איזה סיוט. וטליה שרה שני שירים. שיר אחד שהיא כתבה. ועוד שיר – "מודה אני" של מאיר אריאל. וכשהיא שרה "יהיה לנו טוב, טוב מטוב, טוב מאוד", אני ממש האמנתי לה. אני ממש התרגשתי. כי האמנתי שיהיה טוב. משהו בחדר הזה, שהיה מלא באנשים של אור ובקול המרגש של טליה, הכניס לי תקווה בלב.

ואחר כך התחיל הפאנל. הנחיתי אותו, לצד ארבע נשים מדהימות. ישראלה ברוך, שהקימה את עמותת "צהיי" – תוכנית הכשרה ציבורית ופוליטית לנשים יוצאות אתיופיה. ישראלה תיארה איך היא לא מתרגשת מביקורת ומצקצוקים. יש לה את הדרך שלה ליצור שינוי בעולם. לצידה ישבה ורה גייליס. היא אמנית שגרה בטירת הכרמל, שכבר שנים נלחמת להביא אמנות למרחב שבו היא גרה. ולהשמיע באמצעות האמנות את הקולות הכי מושתקים. לכל פגישה ורה מגיעה עם התינוקת שלה, כי תינוקות פותחים דלתות. לצידה של ורה ישבה ג'נאן עואד אליאס מעמותת "בוסתן". עמותה שבונה גשר של חיים משותפים בין ערבים ויהודים בעיר נוף הגליל, בצפון. וג'נאן תיארה איך בימי המלחמה הכי קשים ועצובים – העמותה שלה הזכירה לה שיש עדיין יחד ישראלי. שיש אהבה פשוטה בין בני אדם. אפילו בימים כואבים של שנאה. ולצידי ישבה שני גרינברג, חברת מועצה מחריש. היא הייתה ראש עיר לכמה חודשים, ותיארה במילים יפות ואמיצות את הניסיון שלה ליצור בחריש חיים משותפים. יש בחריש מתח בין חרדים וחילונים. ושני סיפרה איך בכל פעם שהיא מתווכחת עם חבר מועצה מש"ס, היא משתדלת לנסות להרגיש את השיחה מהצד שלו. היא לרגע מדמיינת את עצמה כאישה חרדית בחריש. וזה עוזר לה להבין את נקודת המבט שלו. וזה עוזר לה לחפש את הגשר שיאפשר גם לה וגם לו לחיות ביחד באותה העיר.

כל מה שהייתי צריך לעשות זה לשאול שאלות ולהקשיב. ובזמן שהקשבתי הסתכלתי מדי פעם על הקהל. וראיתי שלכל האנשים בקהל יש מין אור נוצץ בעיניים. כי הנשים האלה הן אור. הן ממש מפיצות אור בעולם. בפשטות, בעדינות, באהבה, כל אחת מהן, מהפינה שלה, מפיצה את האור שלה. ישבתי ליד האור הזה והשתזפתי. וזה רק פאנל אחד. ביום כזה, של מאות אנשים. מאות רבות של אנשים שמפיצים אור!

וכשהפאנל נגמר נסעתי הביתה. ואת כל הדרך לתל אביב עשיתי עם חיוך קטן על הלחיים. לא יודע. הלב שלי היה מלא באהבה ובתקווה. כבר לא הרגשתי את הבלעחס. להפך. ממש הרגשתי שיהיה בסדר. יש כל כך הרבה אנשים טובים. שעושים טוב, שחולמים טוב, שנלחמים על הטוב, שפועלים למען הטוב. יש כל כך הרבה אנשים טובים. לא מדווחים עליהם בחדשות. האלגוריתם של הטוויטר לא מקדם אותם. אבל הם שם. הם כאן בעולם. והם עושים טוב. ובזכותם יהיה כאן טוב. אני באמת מרגיש את זה. אני מאמין בזה. יהיה טוב, טוב מטוב, טוב מאוד. הנה זה בא, אמן.