ב-8 מאי 1945 הסתיימה מלחמת העולם השנייה. החודשים והשנים הספורות שלאחר המלחמה לוו בכאוס גדול באירופה, לרבות במעשי נקמה בגרמנים מצד בעלות הברית. גרמניה הייתה למדינה מוכה, ובעיקר לישות כנועה.
החשיבה האמריקנית ביחס לגרמניה שלאחר המלחמה התמצתה בתוכנית מורגנטאו. הרעיון המכונן האמריקני היה להשאיר את גרמניה חבולה, מוכה, מפורקת, בלתי משתקמת, הרוסה וחרבה, וכל זאת על מנת למנוע את התפתחות האיום מחדש.
כמובן שהרעיון הזה הכיל בתוכו את פרקטיקת הדה-נאציפיקציה, על מנת לגדוע את הרעיון הנציונאל-סוציאליסטי שגם לאחר התבוסה המשיך לקנן בגרמניה ספוגת האנטישמיות כאילו לא הייתה מלחמה, כאילו לא הייתה שואה. אבל, שנים לא רבות אחר כך, הומרה תוכנית מורגנטאו בתוכנית אחרת, תוכנית מרשל. ההיגיון שלה היה ממש הפוך: לא שימור החורבן ומניעת הצמיחה, אם כי שיקומה של גרמניה כחלק משיקום כללי של אירופה שנועד לבלום את הקומוניזם שהחל מתפשט ממזרח בחסות הישגיה הצבאיים של ברית המועצות.
הכי מעניין
מובן שגם התוכנית לדה-נאציפיקציה הושלכה לפח האשפה של ההיסטוריה ואסירים גרמנים שנשפטו בשנים שלאחר המלחמה על פשעים נגד יהודים [ולא רק] שוחררו בהמוניהם מבתי הכלא. חלקם אף הפך לפלטפורמה לבניית המדינה הגרמנית שלאחר המלחמה.
ישראל החלה את המלחמה ברצועת עזה ברעיון מסודר שאמנם הוכחש פומבית על ידי הממשלה מטעמים של דעת הקהל הבינלאומית אבל הופעל הלכה למעשה. היה זה רעיון "הנכבה". תכליתו הייתה הפיכת הרצועה לאזור מוכה אסון על מנת למנוע את הישנות 7 אוקטובר. כך, במשך שנתיים הלכה עזה והפכה לאיי חורבות. מגדלים נפלו, תשתיות נהרסו ואוכלוסייה שונעה ממקום למקום.
ברוח זו, 80 אחוז משטחה הבנוי של הרצועה הושמד, לפי דיווחים שונים, וזה בדיוק אותו אחוז שהושמד בגרמניה בעקבות המלחמה ההיא. ברם, ההתחלה לא בישרה על ההמשך. אם ישראל החלה ונהגה לאורך השנתיים על פי פרדיגמת מורגנטאו האמריקנית שתכליתה ריסוק הרצועה ומניעת תקומתה מחדש, הרי שזו הומרה כעת בפרדיגמת מרשל האמריקנית שהיא תוצאת תוכנית הנקודות של טראמפ. היא הומרה בפרדיגמה של שיקום עזה.
זהו מהלך אותו אמורה להוביל אותה ארה"ב בסיוע מדינות האזור ובניצוחו של איש פרדיגמת אוסלו - מר טוני בלייר. השלב הזה יחל בשארם א-שייח', בכינוס "תקומה". זו לא תהיה תקומה של חבל עוטף עזה הישראלי, אלא של רצועת עזה של חמאס, שללא ספק עומדת על רגליה היטב כתנועה פוחיטית, חברתית, רעיונית ובעיקר מדינית, לאחר שנתיים של מלחמה. על תהליך דה-חמאסיזציה - אין על מה לדבר.
מי שייקח חלק בכינוס היום [אחרי שחרור חטופים ונאום טראמפ בכנסת] יהיו נציגי הרשות הפלסטינית. ישראל, שהדרג המדיני [אולי להבדיל מהצבאי] היה מחסידי פרדיגמת "הנכבה" השקטה, לא תנכח בכינוס בדרום סיני. הרכבת תצא מן התחנה בלעדיה, תרתי משמע. זו, כך הרושם, תהיה ההתחלה של תהליך שיקום עזה שייעשה בניגוד לאינטרס הישראלי [כי חמאס אינו גרמניה] וייקחו בו חלק גורמים שבינם לבין ישראל אין ולא יהיה בסיס משותף של אינטרסים, ההיפך הוא הנכון.
הרכבת הזו תהיה התחנה הראשונה במסע שימוסגר ויתוייג על ידי ארה"ב [וטראמפ משתמש יותר ויותר במונח הקלוקל הזה] כ"שלום". השלום הזה יניח את הפיגומים לא רק לשיקום רצועת עזה, ייקח כמה שייקח מבחינת שנים, אלא בעיקר לבניית הרעיון המדינתי הפלסטיני. עזה תהיה התחנה הראשונה שלו ונוכחות אבו מאזן בכינוס היא הסנונית ראשונה המבשרת את בוא חורף השלום המדומה.
בעקבות עזה, ימכרו לנו אדריכלי "השלום" התועלתני סחורה משומשת בדמות הסכמים נוספים, אולי עם סוריה של אל-ג'ולאני ובעיקר עם סעודיה שעתה תירתם לעניין מאחר והיא תקבל בדיוק מה שרצתה כאשר הניחה את יוזמת השלום שלה בתחילת שנות האלפיים: התניה בין נורמליזציה עם ישראל לבין התקדמות בפתרון השאלה הפלסטינית בדמות מדינה.
השלום יהפוך למוצר הכי משווק ונמכר, הן כלפי חוץ והן כלפי פנים. אבל כמו שהמלחמה העולמית השלישית שכבר מתנהלת, מאופיינת בערכים פוסט-מודרניים חמקמקים שמקשים לדבר עליה במונחים של מלחמה, כך השלום הזה יהיה שלום בערכים פוסט-מודרניים: כזה שידובר בו הרבה, אבל תכולתו תהיה תמהיל של הסדרי תועלת לבין רעיון המדינה הפלסטינית אשר ימנע את תהליך הדה-חמאסיזציה, הן ברצועת עזה והן ביהודה ושומרון, ויבנה בעל כורחה של ישראל את יסודות המדינה הפלסטינית. כל זאת, בגיבוי שושביני המחנה הסוני חורש הרעות [טורקיה, קטאר ושות'].
זהו התרחיש הגרוע באמת, לא פחות מהיוותרות נוכחות חמאס בעזה. תרחיש של "שלום טרויאני" שמשמעותו, ברוח האמירה המפורסמת של ג'ורג' אורוול בספרו 1984 [מלחמה היא שלום ושלום היא מלחמה], הוא המשך המלחמה ולא סיומה.
עוד כתבות בנושא
