קשה להימנע מהרושם ששטף השבחים לנשיא ארה"ב דונלד טראמפ על תוכנית השלום החדשה שלו נובע אך ורק מהערצה, או אולי מאישור פציפיסטי. מקובל לומר שהקרדיט על השלום מגיע אך ורק לו - ואכן, שהוא אילץ את ראש הממשלה בנימין נתניהו לקבל את ההסכם.
אבל האמת היא שנתניהו היה מטרה מתמדת של אופוזיציה אידיאולוגית, אובססיה פוליטית ועלבונות. ההזדמנות להמשיך ולהתכחש את הישגיו על ידי שבחים לטראמפ היא, איפוא, נוחה מדי. עבור רבים, "שלום" ו"נתניהו" הן שתי מילים שפשוט אינן יכולות להתחבר.
עוד כתבות בנושא
במציאות, כמובן, טראמפ ראוי לכל השבחים שהוא מקבל; אבל נתניהו ראוי לא פחות, אם לא יותר. הוא שם על כף המאזניים את עתיד מדינת ישראל, את תדמיתו ואת סיום הביוגרפיה של מדינאי שעבר את הטלטלה הנוראית של 7 באוקטובר - שהוביל לתהליך שלום טראומטי הכולל שחרור מחבלים רצחניים עם דמם של אלפי נרצחים על ידיהם, ונסיגת צה"ל גם כאשר חמאס טרם הניח את נשקו.
הכי מעניין
אך הכל מתנהל בהדרגה, מותנה בכיבוד ההסכמים - וההישגים עצומים: הם לוקחים מידי חמאס את הנכס והקלף העיקרי שלו, דהיינו החטופים.
כאן עלינו לציין נקודה מרכזית לטובת הגורם הראשי שהוביל להסכם: הלחץ הצבאי על העיר עזה, ממנו כולם חששו. נחישותו של נתניהו להמשיך, למרות עצתו של שליחו המיוחד של טראמפ, סטיב ויטקוף, שהסתפק בהסכם חלקי, התבררה כחיונית. נתניהו התעקש להחזיר את כל החטופים - חיים ומתים - בבת אחת.
עוד כתבות בנושא
הוא הלך בדרכים קשות ובלתי אפשריות מאז תקופתו של קודמו של טראמפ, ג'ו ביידן, כאשר ה"איסור" שלו על כניסה לרפיח חסם את המרדף אחר מנהיג חמאס יחיא סינוואר - שחוסל בסופו של דבר - וכאשר השליטה בציר פילדלפי אפשרה את כיבוש העיר הדרומית וסגירת נתיבי האספקה והנשק ממצרים. נתניהו התנגד לביידן אז; הוא אמר, "נילחם בציפורניים ובשיניים" גם לנוכח אמברגו הנשק האמריקני.
אל מול מתקפת חיזבאללה - הגילום הסופי של החזית השיעית, עם 200,000 טילים היוצרים מחסום מפני כל תוקפנות - נתניהו נכנס ללבנון, הורה על המשימה לאתר את מנהיגי ארגון הטרור וחיסל את המנהיג שלו חסן נסראללה. אל מול איראן, נתניהו עמד לבדו, בלי ארה"ב, בניגוד לתחזיות הכאוס הקודרות של כולם. אך מטוסי הקרב של חיל האוויר הכו בטהרן, ורק מאוחר יותר הצטרף טראמפ למבצע.
מאוחר יותר, התקיפה בדוחא גרמה לקטאר להבין סוף סוף שישראל לא תסבול עוד את תפקידה השקרי כ"מתווכת", וכי מוטב לה להתחיל לחוץ על חמאס. טראמפ מילא את חלקו: התנצלותו של נתניהו הייתה אמצעי לגיבוש קואליציה נחושה לדחוף את חמאס לפינה.
עוד כתבות בנושא
ועכשיו לטראמפ: הנשיא היה רחוק מלהכריח את נתניהו להיכנע לתוכנית שלום בסגנון ביידן (שהיה מותיר את חמאס על כנו) והוא יישר קו עם האינטרסים של ישראל - מתוך הבנה שהם גם האינטרסים שלו. הוא איים על חמאס בהשמדה; הוא התחייב לשחרור החטופים; הוא קרא לישראל לשמור על לחץ צבאי; הוא סייע, במקום לגעור, בחלוקת הסיוע ההומניטרי.
יחד עם נתניהו, הוא הנחית את המכה האנושה על תוכנית הגרעין האיראנית שאיימה על העולם כולו. הוא עמד לצד נתניהו, כאשר האחרון דרש את כל החטופים ודחה עסקה חלקית. טראמפ, בכוחו, דחף את קטאר, טורקיה, מצרים וחמש מדינות מוסלמיות נוספות לתמוך בהסכם - אך דווקא עמידתה המזרח-תיכונית של ישראל, שאומרת "אל תתעסקו איתי", היא ששכנעה אותם ללכת בדרך של שלום גדול בעתיד.
אלה שלא נכללים בהסכם שלום זה הם המדינות וארגוני הטרור הקשורים לאיראן - וגם אירופה תישאר בחוץ, אם היא לא תתעורר.
אולי, עם פרס נובל לשלום באופק בשנה הבאה, טראמפ יבין שגם האינטרסים של נשיא אוקראינה וולודימיר זלנסקי הן שלו - וחלק מתפקידה ההיסטורי של אמריקה כמשכינת שלום בעולם.
עוד כתבות בנושא
