הימין הישראלי התאהב בדונלד טראמפ לפני עשור. בתחילה בדברים שאמר המועמד לנשיאות: הוא הילל ושיבח את ישראל, ויצא נגד איראן, נגד הפלסטינים, נגד האירופים ונגד הפרוגרסיבים. אחר כך במעשים שהנשיא עשה: העברה של השגרירות האמריקנית לירושלים, הכרה בריבונות הישראלית ברמת הגולן, ביטול הסכם הגרעין עם איראן, חיסול קאסם סולימאני, מתן תמיכה למבצע הצבאי הישראלי בעזה, עידוד ההגירה של הפלסטינים מעזה והתקיפה באיראן.

אולם מעבר לדברים שאמר ועשה, הוא עורר בימין המקומי הזדהות כי היה כוחני ובלתי תקין פוליטית. במשך עשורים סבלנו מן הליברלים באמריקה ובמערב שלא הבינו את האתגרים האכזריים העומדים בפנינו – וכעת קם מנהיג לאומני פופוליסטי שמבין. הדמוקרטים היו תמימים ביחס לשכונה האלימה שאנחנו חיים בה – וכעת נבחר נשיא שהוא שריף קשוח. לא עוד השלום של קלינטון, הפייסנות של אובמה והחולשה של ביידן. הסבא הג'ינג'י, האנרגטי והעוצמתי של נכד יהודי מבין עניין. הבריון היושב בבית הלבן, הוא גבר-גבר. מנהיגותו, חסותו ותמיכתו של האיש החזק יאפשרו לנו לעשות במזרח התיכון כאוות נפשנו.

האהבה הגדולה לטראמפ הפכה לשיכרון חושים אחרי מסיבת העיתונאים שלו במחיצתו של בנימין נתניהו ב-4 בפברואר 2025. לפתע קם נשיא אמריקני ואומר שאת רצועת עזה צריך להפוך לריביירה שהפלסטינים ימצאו את עצמם מחוצה לה. אין עכבות, אין מגבלות ואין גבולות. השפה שונה מזאת של מאיר כהנא ורחבעם זאבי, אבל הרעיון דומה: טרנספר מוזהב. היינו כחולמים, חשבו בימין. הנה קיבלנו מנדט ממלך העולם להשיג ניצחון מוחלט, לכבוש את עזה, למחוק אותה, לעודד הגירה המונית ואולי גם להקים מחדש את גוש קטיף.

לכן בחצי השנה האחרונה מדיניותה של ממשלת נתניהו-סמוטריץ'-בן-גביר הקצינה. אחרי שהצליחה להשתחרר מהעול של רכי לבב כבני גנץ, גדי איזנקוט, יואב גלנט, הרצי הלוי, אהרון חליוה ורונן בר – היא גם הצליחה להיפטר מהסמכות המרסנת של נשיא ארצות הברית. על כן היה אפשר להפסיק את הסיוע ההומניטרי, לערוך את הניסוי של אספקת מזון חלופית ולצאת למרכבות גדעון א' ולמרכבות גדעון ב'. גם היה אפשר לנקוט צעדים מעשיים אשר נועדו לדלל את האוכלוסייה הפלסטינית ולהעביר אותה למדינות הרחוקות מעבר לים. הללויה. אם הבית הלבן איתנו – למי אכפת מה חושבים הדמוקרטים, מה אומרים האירופים ומה עושה הקהילה הבינלאומית. יד ביד עם דונלד הגדול פסענו אל השקיעה הזוהרת. אל הניצחון המוחלט.

ופתאום: בום. טראמפ לא מה שהימין הישראלי חשב. טראמפ לא משיח ולא בן משיח ואפילו לא כורש ידידותי. כי מה שטראמפ אומר כעת הוא שהפלסטינים ימשיכו לחיות בעזה. לא תהיה הגירה המונית. ומה שטראמפ אומר כעת הוא שרצועת עזה תישאר פלסטינית. לא תהיה התיישבות יהודית. ומה שטראמפ אומר כעת הוא שלא יהיה ממשל צבאי ישראלי בעזה וריבונית ישראלית ביהודה ושומרון, אלא שותפות של הרשות הפלסטינית בגוף ערבי שיוביל לשלום.

אין לדעת מה ילד יום ומה תוליד תוכנית פרס נובל של נשיא ארצות הברית. כפי שהיו הפתעות ומהפכים בעבר, יהיו מהפכים והפתעות בעתיד. אבל דבר אחר ברור: בחודשים האחרונים, הימין הישראלי טעה בענק בטראמפ. הוא התבשם מהעובדה שהנשיא מוקף בתורמים ובני משפחה יהודים – והתעלם מהעובדה שלנשיא משקיעים ערבים, חברים טורקים ותומכים אנטישמים. הוא הקשיב למה שהנשיא אמר על סיפוח ושכח את מה שהנשיא אמר על מדינה פלסטינית. הוא האמין שהנשיא ציוני בעוד שהנשיא אמריקני. ונרקסיסט. ובלתי צפוי. הימין הישראלי לא הבין שהכוחנות של דונלד טראמפ היא חרב פיפיות שעלולה להכות גם במדינת ישראל.

זהו רגע של התפכחות. הנשיא ה-47 אוהב את ישראל. בכמה וכמה מובנים הוא עשה למענה מה שאיש מקודמיו לא עשה. אבל הציפיות שתלו בו בחודשים האחרונים היו מופרכות. הגיעה השעה להתעורר, לראות את המציאות נכוחה – ולחשב מסלול מחדש.