שנתיים למלחמה. אני לא מאמין, פשוט לא מאמין, שחלפו שנתיים. כשהייתי נער צעיר, קראתי באנציקלופדיות על כל מיני מלחמות נשכחות, מלחמת העולם הראשונה, מלחמת העולם השנייה, מלחמת מאה השנים! חשבתי לעצמי, איך מלחמה יכולה להימשך כל כך הרבה שנים, גיחכתי - מי זוכר את כל המלחמות האלה, מי זוכר בכלל על מה נלחמו. צחקתי בלב, שזהו, חאלס, הסיוט הזה נגמר. אני חי בעולם חדש. בעולם מודרני ומתקדם ונאור. בדור שלי כבר אין מלחמות התשה כאלה. מדי פעם יש איזה מבצע מקיף בעזה או בגדה או בלבנון. אבל זהו, התקדמנו. העולם השתנה. בקטע טוב. ככה חשבתי. עד כדי כך הייתי תמים.

לפני שלוש שנים, רוסיה פלשה לאוקראינה. קראתי על זה בחדשות, ונגעלתי, מפוטין הרשע המרושע, ומטבעם הנואש של בני האדם, שלא מפסיקים לאכזב ולבייש את האנושות. במשך שנה וחצי עקבתי אחרי דיווחי החדשות מאוקראינה. בהתחלה בדאגה. אחר כך בעייפות. אחר כך באדישות גמורה. במו עיניי ראיתי איך מלחמות הולכות וגדלות ומתארכות ונסחבות. במו עיני ראיתי איך העולם חוזר אחורה. לימים אפלים ועצובים. והכול שפה אחת ודברים אחדים.

ואז פרצה המלחמה בישראל. שמחת תורה, שש עשרים ותשע בבוקר, אזעקה בתל אביב. לוקח לי זמן להבין שזאת אזעקה. שירה רצה להעיר את הילדים. אין לנו ממ"ד בבית, אבל יש לנו חדר קצת יותר ממוגן, אז אליו אנחנו רצים. אחרי כמה שעות של בעתה אני נחשף לכמה סרטוני זוועה שהמחבלים העלו בזמן אמת. רק אז אני מבין את גודל המחדל, הזוועה, והשבר הנורא. רק אז אני מבין. התחילה מלחמה.

שנתיים למלחמה. עכשיו אני כבר לא תמים. העולם השתנה. ואולי נכון יותר לומר - העולם לא השתנה. מה שהיה הוא שיהיה. אין כל חדש תחת השמש. בני אדם הם בני אדם הם בני אדם. הם תמיד יילחמו זה בזה. זו דרכו של עולם. אמרתי שגם זה הבל. בשנתיים האחרונות בכיתי כמו שלא בכיתי כל החיים. הזדקנתי. התכופפתי. הכתמים השחורים שמסביב לעיניים שלי הלכו וכהו. הפנים שלי התמלאו בקמטים עמוקים של דאגה, אימה וגעגוע לחיים פשוטים ויפים.

שנתיים למלחמה, והממשלה הכושלת הזו עדיין כאן. אין גבול לבושה ולכלימה. יש לי חבר אהוב, הוא ימני מאוד, וכשהמלחמה פרצה הוא אמר לי – "יאיר זאת בכלל לא שאלה שנתניהו אחראי ואשם. בעוד שנה אם הוא לא יתפטר – אני אעמוד איתך בהפגנות בקפלן! תזכור מה שאני אומר לך, אבל עכשיו זה לא זמן לפיטורים והדחות. עכשיו זה זמן להתאחד ולנצח". ובכל פעם, לאורך השנתיים האלה, שהזכרתי לו את ההתחייבות שלו – היה לו תירוץ אחר.

שנתיים למלחמה. הממשלה מונעת ועדת חקירה. נתניהו לא מוכן לקחת אחריות על כלום. כולם נורא אשמים חוץ ממנו. מסכן שכזה, איך לא משכו בדש מעילו. שנתיים חלפו. המלחמה סרת טעם. ונתניהו שהבטיח כבר לפני יותר משנה את הניצחון המוחלט. נתניהו, שנשבע שאנחנו פסע מניצחון. ביחד עם שר הביטחון שפותח שוב ושוב את שערי הגיהינום. נתניהו עדיין לא לוקח אחריות. מילים וסיסמאות והבטחות ריקות. וחיילים שנופלים. וחטופים שנמקים. ושנתיים שלמות שחולפות, ואין ניצחון, ואין פסע, וצה"ל מדשדש ברצועה. כבר לא נשאר לו מה לכבוש. ובינתיים כל העולם נגדנו. כל העולם שונא אותנו. אנחנו מצורעים ומוחרמים. תכף ידיחו אותנו מאליפות העולם בכדורגל ומהאירוויזיון. ובאו"ם עוד ועוד מדינות מעניקות פרס לטרור, ומתגייסות למען המדינה הפלסטינית. והפרחים לנתניהו. איזה הישג מדיני עצום.

קראתי לפני כמה ימים טקסט מרגש של הרב מישאל ציון. הוא תיאר שם את תחושת אי הוודאות שבתוכה אנחנו נתונים. העולם התפרק לרסיסים. "הוודאות היחידה היא שהערפל הזה כאן כדי להישאר. אי הוודאות אינה באג – היא פיצ'ר. זה המנגנון עצמו. אנחנו חיים בעידן של שיבושיות". ככה מישאל כתב. והוא שאל שם – מה עושים במצב כזה. איך מתפללים לשנה טובה. מה אפשר לעשות בחיי עראי שהתנפצו. התשובה שלו פשוטה ויפה. בעולם שבו לא ברור "מי במים ומי באש, מי בקיצו ומי לא בקיצו, מי יישפל ומי ירום" – בעולם שכזה כל שניתן לעשות הוא "תשובה ותפילה וצדקה". "תשובה" היא התנועה פנימה. פיתוח עצמי נפשי של מידות ראויות וטובות. "תפילה" היא היכולת להאמין, לזעוק, לבטא שאיפות ותקוות. ו"צדקה" היא התנועה החוצה. להרעיף חמלה ואהבה על אלה שזקוקים לה יותר מכול.

שנתיים למלחמה. לפעמים נראה כאילו בעוד שבוע שבועיים היא נגמרת. לפעמים נראה שגם בעוד שלוש שנים אני אירדם בלילה עם דמעות. וכמו שמישאל כתב. הוודאות היחידה היא שאנחנו לא יודעים כלום. המציאות היא רוע הגזירה, האמת נעדרת, ואנחנו כאן, מחפשים אותה בנרות, מתרוצצים בחיים שלנו, מפוחדים ומבוהלים. שנתיים למלחמה האיומה ביותר שידעה מדינת היהודים. הטראומה הזו תלווה אותנו בעשורים הקרובים. עוד נצטרך, יום אחד, להבין מה בכלל קרה כאן. ובינתיים נותרו לנו התשובות, והתפילות והחסדים. עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו, ועל כל ישראל, ועל כל יושבי תבל. שנתיים למלחמה. איזה סיוט. לשנה הבאה בירושלים הבנויה. לשנה הבאה בני חורין.