בפסק-דין חדש (בג"ץ 8298/22 מיום 31.8.25) קבע בית-המשפט העליון כי המשטרה אינה רשאית לבצע חיפוש בחומר מחשב של נחקרים – לרבות במכשירי הטלפון הנייד שלהם – ללא צו שיפוטי, בהסתמך על הסכמת הנחקר.

בג"ץ הסביר כי הדבר מנוגד לחוק (פקודת סדר הדין הפלילי [מעצר וחיפוש]) שדורש באופן מפורש צו שיפוטי. לפיכך, המשטרה איננה מוסמכת לבצע חיפוש ללא צו של שופט, והנהלים שנקבעו על ידי המשטרה ועל ידי פרקליטות המדינה גם הם חסרי סמכות חוקית. המשטרה והפרקליטות ביקשו ליצור להן סמכות חיפוש יש מאין, בהתבססן על הלכה הידועה כהלכת בן-חיים, שלפיה כשמדובר בחיפוש על גופו של אדם או בחצרו, הסכמה מדעת מכשירה אותו. במאמר מוסגר יצוין שהסכמת אזרח לבקשה של המשטרה רחוקה מלהיות הסכמה חופשית. בג"ץ הסביר שיש הבדל גדול בין שני התחומים, בין היתר משום שחיפוש במחשב גורם לפגיעה קשה מאוד בפרטיות, והוא נוגע גם לאנשים אחרים רבים שנקשרו בצורה כזו או אחרת – אפילו רק לרגע – עם המחזיק במחשב או בטלפון החכם.

כך כתב נכונה בג"ץ: "הן מטעמי הגנה על זכויות, הן מטעמי הפרדת רשויות ושלטון החוק, בכל הנוגע להסדרת סמכויות החיפוש עלינו להקפיד, הקפדה יתרה, על עיקרון חוקיות המינהל, כך שככלל, לא יתאפשר ביצוע חיפוש בהעדר הסמכה מפורשת." למעשה, די היה בסעיף החוק המפורש בעניין זה כדי להגיע לאותה התוצאה.

לכאורה, בית המשפט העליון מגן על זכויות האזרחים מפני פגיעה גסה בהן על ידי המשטרה. אך למעשה, קריאה קפדנית בין שורות פסק הדין מקלקלת את השמחה.

ראשית, השבחים מגיעים לסנגוריה הציבורית, שהגישה עתירה מוצדקת זו.

שנית, העתירה הוגשה כבר ב-2022. בג"ץ נמנע מלהוציא צו ביניים שיאסור על המשטרה לבצע חיפושים המנוגדים חזיתית לחוק המפורש. הצו השיפוטי הנדרש אינו טכני, אלא על בית המשפט לבחון היטב אם יש הצדקה לחיפוש ואף להגבילו למינימום ההכרחי. פסק הדין ניתן רק כעבור שלוש שנים, שבמהלכן בוצעו עוד כ-4,000 חיפושים בלתי חוקיים בכל שנה – לפי נתונים שהמשטרה עצמה מסרה. מדובר בכ-12,000 אזרחים שהמשטרה רמסה את זכויותיהם ואת זכויותיהם של אלפים רבים נוספים שעמדו עימם בקשר כלשהו באמצעות הטלפון או המחשב.

שלישית, גם לאחר הדיון האחרון באולם בית המשפט שנערך ב-3.3.25 אפשר בג"ץ למשטרה, באי-התערבותו, עוד כחצי שנה של חיפושים מפרי חוק.

רביעית, ואולי זהו שיאה של ההשתלשלות: בסוף פסק הדין, לאחר שבג"ץ קובע שהחיפושים שמבצעת המשטרה בטלפונים של אזרחים משוללי סמכות ומנוגדים חזיתית להוראה שבחוק המחייבת צו שיפוטי, הוא דוחה את כניסת פסק הדין לתוקפו בשנה וחצי, כדי לאפשר למשטרה לפנות לכנסת ולבקש שינוי החוק. במלים אחרות: בג"ץ מרשה למשטרה להמשיך להפר את החוק. ספק רב אם יש לו סמכות לכך.

חמישית, נראה כי בניגוד לדימוי של בית המשפט כשומר זכויות האזרח, בית המשפט שלנו מעדיף את "גישת המלחמה בפשיעה" על פני "גישת ההליך ההוגן". לכן השופט הראשון מסביר בסוף פסק הדין שהחיפוש בטלפונים נחוץ למשטרה לשם חקירת עבירות, השופט השלישי מציין ש"אין מנוס" מקבלת העתירה, והשופט השני אפילו לא מתאפק ומציע לכנסת להוסיף לחוק, שדורש צו שיפוטי כתנאי לחיטוט בסוד שיחו של אדם, ארבע מלים חדשות: "או מכוח הסכמה מדעת".