במהלך הצהרתו השבוע בבית הלבן, ציטט ראש הממשלה בנימין נתניהו פסוק אחד בלבד מהתנ"ך. זה לא היה "השם עוז לעמו ייתן, השם יברך את עמו בשלום". זה גם לא היה "לך אתן את הארץ הזאת" כהוכחה על זכותו של העם היהודי על ארץ ישראל. זה אפילו לא היה "עם כלביא יקום וכארי יתנשא", שהיה הלהיט התורן שלו בחידון התנ"ך, ערב המלחמה באיראן.

זה היה פסוק שבציבוריות הישראלית, גם הדתית, לא זוכה לתשומת לב מיוחדת – הפסוק השלישי בפרשת לך־לך בספר בראשית: "ואברכה מברכיך, ומקלליך אאור". מי שמברך את עם ישראל יבורך, ומי שמקלל אותו יקולל.

מעטים מדי בישראל יודעים, אבל הפסוק הזה הוא אבן הראשה של הזרם האוונגליסטי בנצרות. המאמינים השייכים לזרם הזה – שרק באה"ב מונה עשרות מיליוני אנשים, כשליש מאוכלוסיית המדינה, שהם בסיס המצביעים היציב של המפלגה הרפובליקנית – מתחנכים מינקות על אמונה תמימה וברורה שהעם היהודי הוא העם הנבחר ושתפקיד העולם לשאת אותו על כפיים בדרך להגשמת ייעודו הרוחני והגשמי בארץ ישראל.

לא ניכנס כרגע למחלוקות תיאולוגיות עתידניות על חזון ארמגדון, בעיקר כי זוהי הסחת דעת מהעניין האמיתי: עובדת קיומה של קבוצה ענקית של אנשים ברחבי העולם, שהולכת וגדלה, אוהבת את העם היהודי ומוכנה לעשות בשבילו המון בכל מיני דרכים.

בארה"ב מתחוללת בשנים האחרונות מהפכה רוחנית. אחרי עשרות שנים שהסוציולוגים תיעדו ירידה עקבית בנוכחות בכנסיות, במיוחד בקרב צעירים, הנתונים בשנים האחרונות מראים תמונה שונה לחלוטין. צעירים בני עשרים ושלושים חוזרים לכנסיות. לא רק שהם שבים אליהן - הם מגיעים עם רעב רוחני אמיתי, מחפשים משמעות, קהילה וחיבור לערכי נצח בעולם שנראה כאוטי ונעדר כיוון.

כמובן, זו גם תגובת נגד לתרבות הפרוגרס ולהליכה החברתית־תרבותית של מוקדי כוח בחברה האמריקנית לכיוון הולך ומקצין של אינדיבידואליזם והגדרה עצמית גמישה עד אבסורד. אלה מהלכים ארוכי טווח שכמעט רוקנו מתוכן את המושג "קהילה" במובנה השמרני, זה ששומר על הפרט כחלק מקבוצה בעלת מאפיינים ברורים. אך אנשים, כך מתברר, משתוקקים בסופו של דבר לגבולות וקהילות שיגדירו אותם כחלק ממשהו. לכן הם חוזרים לדת, שזהו אחד ממאפייניה הבולטים.

אריקה קירק, אלמנתו של משפיען הימין האמריקני צ'רלי קירק שנרצח לפני כחודש, צייצה השבוע ברשת החברתית X ציוץ בן שלוש מילים בלבד באנגלית, שבתרגום לעברית מצטמצם לשתיים: "לכו לכנסייה". בתוך פחות מיממה היו לציוץ הזה 13 מיליון צפיות ויותר מ־331 אלף לייקים. אירועי הזיכרון לקירק הפכו למופעים בעלי מאפיין רוחני עמוק, שחשף את המתרחש מתחת לפני השטח זה זמן.

את מה שקורה בקרב צעירי אמריקה – פחות בניו־יורק, אבל לא מעט בפרוורים ובליבה הגיאוגרפי של המדינה – יש כבר מי שמכנים "ההתעוררות הגדולה החמישית", לאחר ארבעה גלי התעוררות דתית בארה"ב מאז המאה ה־17 ועד לשנות השבעים של המאה ה־20.

אמריקה לא לבד. במוצאי שבת שעבר זכיתי להיות נוכח במעמד הסליחות המרכזי בכותל המערבי. השקפתי עליו מאחת המרפסות הצופות על רחבת הכותל, וכבר במבט ראשון המראה היה מדהים: ים של אנשים כיסה את הרחבה מקצה לקצה, ולא הותיר בה מקום לסיכה.

במבט מעמיק יותר על הקהל העצום, ההבחנה הייתה מדהימה אפילו יותר: בקהל לא נראו כמעט דתיים או חרדים. היו שם בעיקר מסורתיים ומסורתיות, חלק ניכר מהגברים עם כיפות לבנות, וחלק ניכר מהבנות בלבוש שאי אפשר לחשוד בו שעבר אי פעם שער של אולפנה או תיכון דתי. לא פחות מכך ניכר הערבוב המגדרי. ככל שהתרחקו מהכותל עצמו, הלכה ההפרדה בין גברים לנשים והיטשטשה עד שנמוגה לגמרי.

אני ודאי לא הראשון ששם לב לכך. יש לאחרונה לא מעט כתבות שעוסקות בתופעת החיבור המחודש לדת בקרב נוער מסורתי ואפילו חילוני. יכול להיות שזאת המלחמה המתארכת, כנראה יש גם קשר למצב המורכב שהדור הזה מתמודד איתו. כך או כך, ההתקרבות לדת היא עובדה ישראלית עכשווית שקשה לפספס או להכחיש.

הקשר בין שתי התופעות - ההתעוררות הדתית של צעירים אמריקנים והחיבור המחודש של ישראלים למסורתם – כנראה אינו מקרי. שתיהן נובעות מתשוקה עמוקה למשמעות בעולם שנראה משוחרר יתר על המידה, ריק מדי מתוכן אמיתי. זהו דור מערבי ודמוקרטי שגדל בחופש מוחלט, ומגלה שהחופש לבדו אינו מספק. הצעירים, בארה"ב וגם בישראל, מחפשים שורשים וקהילה, משהו גדול מהאני המשתקף בתמונות מוצלחות־תמיד באינסטגרם. המסורת הדתית, נוצרית או יהודית, מציעה תשובות לשאלות הגדולות, מסגרת ערכית ברורה וחיבור לשרשרת הדורות.

אנו חיים במרחב מזרח־תיכוני המוכיח שדת עלולה להפוך לכוח הרסני ומעוות. אסור לנו לשכוח גם את התקופה האפלה והארוכה שבה הנצרות רדפה יהודים והשמידה מיליונים. מצד שני, אסור לתת לפחדים האלה לנהל אותנו.

התחזקות המסורת היהודית והתחזקות הזרם האוונגליסטי השוחר טוב בארה"ב ובמדינות אחרות בעולם יכולות וצריכות להיות אחד מבסיסי הכוח העוצמתיים של מדינת ישראל בתקופה המאתגרת שניצבת בפנינו. העם היהודי, היושב לבטח בארצו, צריך להציג חזון מעודכן ורלוונטי לעולם המערבי. לא פחות חשוב מכך, עליו להציג חזון עצמי, שמזניק את מדינת ישראל קדימה אחרי תקופה קשה שהיה בלתי אפשרי כמעט לעבור ללא אמונה. יחד ננצח, גרסת התנ"ך.