"מתווה טראמפ" לסיום המלחמה, כך מסתמן, טוב לישראל. הוא טוב הרבה יותר מכפי שהיה נדמה מלכתחילה אפילו לאופטימיים שבינינו. ההישגים שתגרוף ישראל אמורים להינתן בטווח הזמן המיידי או קרוב לכך: תחילה ישוחררו כל החטופים תוך ימים ספורים, אחר כך יורחק חמאס משליטה ברצועה, והיא תפורז מנשק שאינו דרוש להשלטת סדר בתוכה. גם ההסדר השלטוני המדובר – שלטון טכנוקרטי פלסטיני בליווי פיקוח בינלאומי – הוא הגרסה הטובה ביותר שיכולה הייתה ישראל לצפות לה.

כמו כל הסכם, יש כמובן גם הישגים לצד השני, שמבחינתנו מהווים "צפרדעים": בראש וראשונה שחרור 250 אסירי עולם, רוצחים כבדים, וגם שילוב אפשרי של הרשות הפלסטינית בניהול הרצועה בעתיד, כולל הבטחת אופק למדינה פלסטינית. אבל לפחות בעניין הרשות מדובר בהישגים המותנים בהרבה רפורמות שאמורה הרשות לעבור, והם הרבה יותר מעורפלים וארוכי טווח מההישגים הישראליים.

למרות כל זאת, בימין הישראלי החמיצות גדולה. ליתר דיוק, תומכיו של ראש הממשלה בנימין נתניהו בימין משבחים את המתווה, כי הרי ברור שכל מה שהוא מביא בהכרח טוב לישראל. הימין האידיאולוגי יותר מקונן ומבכה את "הכניעה" הישראלית.

זו הטעות הימנית הקלאסית: האמונה שישראל יכולה לצאת תמיד עם מלוא תאוותה בידה, שהרי יש בכוחה הצבאי להכניע את האויב. זו טעות כפולה, קודם כול משום שעוצמתה של מדינה היא לא רק עניין צבאי-ביטחוני, אלא מורכבת ממגוון מרכיבים, ובהם עוצמה מדינית, כלכלית וחוסן חברתי פנימי. אם הישג צבאי - שבמקרה הנוכחי כלל לא מובטח, שכן מלחמה מול ארגון גרילה החי במנהרות היא משימה קשה גם למעצמה ביטחונית - מושג במחירים כבדים מבחינה מדינית, כלכלית וחברתית, הרי שיצא שכרו בהפסדו.

הטעות השנייה קשורה בחוסר ההבנה שהסכם טוב, שיש לו סיכוי להחזיק מעמד, מעניק הישגים לשני הצדדים. כל מגשר טוב, גם אם השקפת עולמו ימנית, יודע שאם ירצה להצליח במשימתו עליו להציע הסכם שישמור על האינטרסים החיוניים של שני הצדדים. הצעת טראמפ דווקא אינה מציגה כמעט שום הישג לחמאס, ובצדק. אף אחד לא צריך להעניק הישגים או לשמור על אינטרסים של ארגון טרור הכולל רוצחים ואנסים ברברים. אבל הוא כן מציע כמה הישגים לעם הפלסטיני, אם אכן יעמדו בכמה תנאים והתחייבויות, בשעה שאת ההישגים לישראל הוא מעניק כאמור בשפע ובאופן מיידי.

הצער העיקרי לנוכח ההסכם הוא על הזמן הארוך שהוחמץ עד כה, הרגע שההסכם הזה כבר היה אפשרי – כלומר, משעה שישראל הביסה למעשה את רוב כוחו של חמאס, זה למעלה משנה. ההסכם הזה לא הגיע לפרקו בגלל התעקשותם של שני גורמים: נתניהו, שביקש לרצות את הגורמים הקיצוניים בממשלתו בשעה שכיום – כשהבחירות ממילא עתידות להתקיים תוך חודשים אחדים – התנגדותם פחות חשובה מבחינתו; וקטאר, שסירבה ללחוץ על חמאס באופן שכנראה התחייבה אליו עכשיו, מתוך מחשבה שאולי תצליח לחלץ את הארגון הממומן על ידה בהישגים טובים יותר.

יתרה מכך, אילו היה ההסכם נחתם לפני זמן רב יותר, ייתכן שניתן היה לשלב בו ברית מזרח-תיכונית גדולה יותר, כולל נורמליזציה גלויה עם ערב הסעודית ועם מדינות ערביות ומוסלמיות אחרות. כעת, כשסרבנות נתניהו יצרה גם במזרח התיכון אווירה של חמיצות, ייתכן שזה יהיה קשה יותר.

אי אפשר להתעלם גם מהרגע המביך של פגישת שני המנהיגים ביום שני: ההתנצלות שטראמפ כפה על נתניהו מול קטאר. זו לא רק עצם ההשפלה בהתנצלות כלפי מדינה שמימנה את חמאס, וממילא את טבח 7 באוקטובר, במקום שהיא תתנצל בפנינו על מעלליה. מה שבעייתי כאן הוא בעיקר מה שגרם להתנצלות הזו - התלות הברורה של טראמפ בברית עם קטאר ובכסף שלה, והתלות הברורה של נתניהו בטראמפ ובגחמותיו.

אלמלא התעקש נתניהו לדחות שוב ושוב את הסכמתו לעסקה, אם לא היה מאמץ במקומה את דרישת שותפיו למלחמה חסרת תוחלת ומרובת נפגעים אזרחים, סביר להניח שמעמדה המדיני של ישראל לא היה בשפל המדרגה הנוכחי. נתניהו לא היה נשאר לבדו עם טראמפ כתומך היחיד של ישראל, וממילא גם יכולת התמרון שלו מול תנאיו וגחמותיו של טראמפ הייתה אולי גדולה קצת יותר.

לתומכי נתניהו כדאי גם לחשוב מדוע מיהרו כל כך האמריקנים להדליף את השיחה של ראש הממשלה עם הקטארים. נראה שגם הם קצו בתעלוליו של ראש ממשלת ישראל, ושמחו על ההזדמנות להשפיל אותו קבל עם ועולם.