בתחילת השבוע, אחרי נסיעה לא כל כך בטיחותית, הרגשתי שאני צריכה להכין לעצמי שלט צהוב לשמשה האחורית של הרכב, ובמקום להודיע על "נהג חדש" או לבשר שיש "תינוק באוטו", להכריז "זהירות, אזכרה בדרך" ואולי להוסיף גם אימוג'י מתנצל. אני לא שמה לב שכבר ירוק ברמזור, לא ממש ערה לזה שאני זוחלת בנתיב השמאלי, מפספסת פניות כי אני לא סגורה על הכיוונים.

התחושות של יום השנה הקרב ובא מתערבלות עם הימים הנוראים, ויחד הם כובשים כל חלקה בנפש ובגוף. הידיים והרגליים כבדות, העיניים בדליפה מתמדת, בית החזה כבר לא מקבל את כמות החמצן הדרושה, והראש לא במקום. עוד מעט נציין שנתיים למתקפת הפתע. שנתיים ליום הקשה ביותר שידעה מדינת ישראל מאז הקמתה, שנתיים ליום שבו נוה, בני האהוב, נהרג בקרבות בקיבוץ בארי, כשהוא וחבריו מבקשים להציל אוהב מיד אויב.

הרבה דברים קורים בתוך שנתיים. ילד בן שנתיים יודע לא רק ללכת אלא גם לרוץ, הוא כבר מבין בדיחות, מנהל שיחה ויודע להתעקש על רצונותיו. במהלך שתי שנים בלבד הוא הופך מתינוק זעיר וחסר ישע לאדם קטן ומגוון. תקופה של שנתיים היא כזו שמאפשרת להחלים מניתוחים, להשתקם ממחלה, להבהיר צלקות. גם בשכול שלי, שנתיים הן ימים רבים. חודשים ושעות ודקות של כאב וחוסר וגעגוע, המתנה ארוכה לרגע שבו הוא יפתח את השער וידלג על המדרגות ויזרוק את התיק וייתן חיבוק וינסה להסביר שזו הייתה טעות או בדיחה לא מוצלחת. אלה היו ימים רבים מנשוא, אבל גם שנתיים שבהן הזמן קפא. שום דבר לא החלים, לא התבהר ולא הבריא. חלק ממני נעצר ביום ההוא.

לנוה ולבעלי, נועם, היה תחביב משותף של חקר מלחמת יום כיפור. הם עסקו בהפתעה ובבלימה, בקרבות ובאנדרטאות הזיכרון. איתי נוה דיבר על ספרים ועל שירים. התחביבים האלה התמזגו בשיר שהעתקתי כשפתחתי בווטסאפ קבוצה משותפת לשלושתנו, "אבאמא ונוה". היה זה שירו של אברהם בלבן, שהכותרת שלו היא תאריך: 12.10.73. "שְׁנֵים עָשָׂר בְּאוֹקְטוֹבֶּר, אֶלֶף תְּשַׁע מֵאוֹת שִׁבְעִים וּשְׁמוֹנֶה/ בְּשֶׁקֶ"ם תֵּל־אָבִיב אִשָּׁה שְׁחוּחָה כּוֹתֶבֶת/ תַּאֲרִיךְ עַל צֵ'ק/ כּוֹתֶבֶת: 12.10.1973/ שִׁבְעִים וּשְׁמוֹנֶה גְּבֶרֶת, לֹא שִׁבְעִים וְשָׁלוֹשׁ/ קוֹרֵא הַקֻּפַּאי צוֹחֵק, קוֹפֵא עַל מְקוֹמוֹ/ מְלַחֵשׁ: מָה אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹת גְּבֶרֶת/ מָה אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹת". חלק ממני הפך להיות האישה הזאת. אני קמה כל בוקר ומתפללת, מגדלת ילדים ועובדת וגם משתדלת להביט קדימה. אבל יש בי צד שנשאר שם, בשמחת תורה תשפ"ד.

בעיני רוחי אני עדיין רואה את הגופות המוטלות בצידי הדרך בכביש 232, את הכאוס בשטחו של חניון רעים אחרי הטבח במסיבת הנובה, את בתי קיבוץ בארי השבורים והעשנים, את בתי ניר־עוז הפרוצים לכל רוח, עוד לפני שסגרו אותם כדי לשמור על פרטיות הנרצחים והחטופים. סיפורי הקרב מהמוצבים, מאופקים ומשדרות עודם חיים בי, ואני לא יודעת אם בגלל גודל האירוע או מפני שנוה הוא חלק מהסיפור הזה לנצח.

לתומי חשבתי שעם ישראל לעולם לא יתקרר מהכעס והתדהמה שכבשו אותו באותו יום. לא אחרי מעשים כאלה ובהיקף כזה, לא אחרי תיאורי הלוחמים על הבתים בעזה ולא אחרי סיפורי החטופים המשוחררים, שמעידים שאין שם חפים מפשע, שאין אנשים שלא מגויסים למאבק החייתי בנו, היהודים. אבל מתברר שיש כאלה ששכחו. יש שמרחמים על אויבינו המרים, שמאשימים אותנו בפשעי חמאס, שמאמינים לדיווחים ולנתונים של המחבלים. האם כדי לזכור מה היה כאן צריך לשאת צלקת אישית מהיום ההוא?

דילגתם תחנה

ולפעמים אני מרגישה כמו שחקנית בסרט אירופי. עומדת בתחנת רכבת סואנת, לבושה במעיל, מביטה ברכבות החולפות ולא מבינה לאן כולם נוסעים, או יותר נכון, איך כולם נוסעים. הרי הם מדלגים על תחנה שאסור לעבור על פניה. תחנת האחריות. בדמיוני, מיד למחרת מתקפת הפתע היו מתכנסות ישיבות מכוננות בצבא, בשב"כ, בממשלה ובכנסת. ישיבות משודרות לעיני האומה. בזה אחר זה היו עולים אל הדוכן ראש השב"כ, הרמטכ"ל וכל אנשי שב"כ וצה"ל הקשורים לכשלי היום הזה, כן גם לשעברים, וגם חברי כנסת. כל אחד בתורו היה עומד במבט מושפל ועיניים לחות, מבקש מעם ישראל סליחה, מוסיף "טעיתי" ומסיים בהודעת התפטרות. הוא לא היה צריך ללכת באותו רגע, זה היה בלתי אפשרי. על כל האנשים האלה הוטל להפוך את הקערה על פיה, להכריע את חמאס ואת כל החזיתות שנפתחו מאז, להשיב את הביטחון ואז להעביר את המושכות.

בעיניי זה לא עניין פוליטי, זה עניין מוסרי. אם הייתה פה יושרה של מקבלי ההחלטות מכל הדרגים, זה היה קורה מזמן. כן, צריכה לקום ועדת חקירה שתהיה אמינה ומקובלת על הציבור ולא רק על האופוזיציה, אבל האמת היא שאני מראש לא כל כך סומכת על מסקנותיה. אני עוד חיה את היום ההוא ולכן עדיין מחכה ללקיחת האחריות. אין לי את הפריווילגיה להתקרר או לשכוח.

בשנתיים האלה קרה הרבה מאוד. הצבא השיג הישגים בחזיתות רבות, חבלי ארץ משתקמים ונבנים, אנשים גדלים, מתחתנים ומולידים ילדים. המדינה והעם שלנו מתקדמים. וגם אצלי, לצד תחושה של העמידה במקום יש גם הרגשה של תנועה, של חתירה קדימה ולמעלה. בעבודה יומיומית, שעתית.

מי שמהוות עבורי השראה בעניין הזה הן משפחות שכולות מכל הסוגים, ותיקות וחדשות, כאלה שאני פוגשת בהזדמנויות שונות. שמם של מרבית האנשים אינו מוכר, הם לא עברו דרך במות או מיקרופונים, אבל הם ראויים להיות מורי דרך. אלה אנשים שבוחרים יום יום להיות ולהמשיך. להשפיע טוב על עצמם, על בני משפחותיהם, לפעמים על עם ישראל. וסביבנו, סביב כולנו, החיבוק של עם ישראל שעוטף אותנו דרך מיזמים וארגונים ומשפחה וחברים כמו סוכה רחומה, חמה, ומעריך ומעודד ומשתדל, פוסע בעקבות מי שציוו לנו חיים ולא שוכח.

Ofralax@gmail.com