כבר שנתיים. שנתיים שהימים הנוראים, על קדושתם והתעלותם, נמתחים ומושכים לתוך המועד. כבר שנתיים שנתקדש היום שבו התחלל הבית, התחללה נחלה, התחללו אחיות ואחים. כבר שנתיים של שבי ורעב, ושל חרב חדה שמונחת על צוואר ישראל. ובשנה הזאת, השנייה, קדושת הזיכרון קושרת בעבותות הנצחה את מחשבת היום הנורא ההוא למניינם עד לקדושת היום של מנייננו – משבעה באוקטובר החל בחג הסוכות השתא ועד לשמיני עצרת, יום שמחת תורתנו. ושני לוחות השנה השבורים הללו כמו באו לחבר לכדי מקשה אחת את החול ואת המועד. לאפשר בשנה הזאת, שאחרי שנת ההלם, שבעה ימי משתה של כוס מרורים, בניסיון להמתיק אותה בחיבור משותף, בהשתקת קול המחלוקת לימים אחדים של אחדות ההפכים.

וכמו באו ימי השבעה והשמחות, המצטופפים יחד תחת כפות תמרים, לומר לנו שאולי אי אפשר כבר להכריע בין לוחות השנה שקידשו תאריך גרגוריאני יחד עם זה העברי. שבמקום למצוא עוד עניין למחלוקת, נוכל לכבד את שני התאריכים; את שתי המשמעויות של הימים הנוראים ההיסטוריים של העת החדשה. הרי האויב ידע היטב מה הוא עושה ומתי. לוח השנה שלנו היה פרוס בפניו ערב מתקפת הטרור האיומה על יישובי הנגב המערבי, כמו מפת הבתים בכל יישוב ויישוב שאליו נכנס. את היום הקדוש ההוא, את החג הזה, הוא בחר בקפידה. הוא שכלל ליום זעם אחד את הסמלים כולם – זה של שמיני עצרת החל בשבת, וזה של יובל שנים למלחמה הקשה ההיא, שפרצה ביום הכיפורים שחל בשבת של תשרי תשל"ד, ונשתמרה בתודעת הטראומה הלאומית כתבוסה, כפי שקיבענו לנו עם ילדי החורף של שנת 73'.

האויב הזה, שידע את נפשנו וכאבנו אפילו יותר מאיתנו, האויב האכזרי והתת־אנושי הזה, קנה לו אוהדים בעולם כולו. האירוע שאמור היה לבזות אותו ולהוקיע אותו מחברת בני האדם, הפך ליום גבורה שהתאריך שלו מונצח בשמות מסעדות, ושילדים נקראים על שם ההוגה שלו, אדריכל הרצח והאונס יחיא סינואר. אנחנו יכולים לבחור גם הפעם, אולי בעיקר הפעם, בזיכרון תבוסה וכאב וטראומה לאומית. אבל אנחנו יכולים לבחור לזכור כי ביום הנורא ההוא הגיעה גם נקודת המפנה שבה ידענו לקום ולעמוד על נפשנו.

שנתיים. שנתיים עברו מאז התחלל הבית, ושנתיים עברו מאז קידשנו את החול. ביום הנורא ההוא קמו אחים־זרים מתוך שסע ומחלוקת קשה, הורידו חומות איבה ובוז הדדיים ושעטו להציל אלה את אלה. ביום ההוא הבטחנו שלא עוד: לא עוד צבא ההגנה לישראל הממתין לאויב בשער, מכיל אימונים צבאיים על הגדר הסמוכה לבתי הילדים וההורים והקשישים, ממתין לסנקציות העולם שעה שראש הנחש כבר משרבב לשונו בערמומיות במאורות גרעיניות. בשנתיים שעברו מאז, בחרנו לעמוד בפרץ הידוע מראש של האשמות מופרכות, של מדיניות הסתה והתססה נגד יהודי העולם ונגד ישראל. בעוד אנחנו מתפלשים בתודעת תבוסה, אומות העולם נדהמו לראות אותנו מתאחדים מחדש, תוקפים אויבים בחזיתות השונות ומביאים תשועה גדולה בצפון ובצפון־מזרח הרחוק. מכים בצבא חמאס שוב ושוב, מכניעים אותו לכדי מיליציה עלובה שמציצה כטרמיטים מתחת לאדמה. הם מציקים, הם מכאיבים, אבל עדיין טרמיטים.

ראוי לה לטראומת הטבח להיזכר בתודעה האישית והציבורית. ראוי לאובדן הנורא ההוא, לשכול ולכאב, להיות חלק מהמסע הלאומי שלנו לתקומה; להיות נחרתים בנפשנו, נלמדים, נחקרים ומתכבדים מדי שנה בשנה ולאורך השנה בהרכנת ראש, בחיבוק לאומי. אבל ראוי לה לגבורה לעלות מעל ומעבר לאירועי היום ולהיזכר לדורות. להיות אבן הדרך במורשת ישראל, ולהיצרב היטב בתודעת האויב כהתעוררות ותקומה של עם ישראל.

מלחמת יום הכיפורים אכן הייתה קשה, ומחיר הדמים של ימיה הראשונים היה חונק ונורא. כל כך נורא, שבחרנו להתמקד בו ולמסמס כמעט לחלוטין את ההישגים שבאו בהמשך המלחמה, למרות הנחיתות, למרות ההפתעה. הלב היהודי לא מצליח לומר שירה שעה שהוא קובר את בניו. לא מסוגל להודות ולהלל שעה שמתיו מוטלים לפניו ושבוייו אחוזים ביד אכזר. הרי מעשי ידינו שלנו טבעו בים הקונספציות לדורותיהן, אז איך נאמר שירה?

אלא שהאויב, המובס והמנוצח בכל מדד של אותה מלחמה קשה, רשם לו יום ניצחון שנשמר בקנאות במשך יובל שנים, והפך לאות ולמופת ולשעת כושר למתקפה על היהודים. כדי למנוע את חגיגות היובל או העשור לטבח של תשפ"ד בדמות טבח נוסף, ישראל מוכרחה, לצד אירועי הזיכרון, להעלות על נס את הישגיה, ולא לאפשר לעוד ימי כאב בלוח השנה להפוך לאתגר הפסיכוטי של אויבינו.

בחג הסוכות הקרוב צפויים המונים לפקוד את הנגב המערבי. הם יבואו לכבד, לחבק ולשמוע את קורות הימים הקשים ההם. בצד זה, רבים מהם יוקירו את גבורת המגינים והתושבים. את הלוחמים והתומכים, את הפצועים ואת אלה שלא יוכלו לשוב. הם יראו את השרפה, אבל גם את התקומה ואת הנחישות של אלה שבזכותם, נגד כל הסיכויים, החיטה צומחת שוב.

לתגובות: orlygogo@gmail.com