אחרי טבח 7 באוקטובר השתתפתי בפרויקט ציבורי בשם "התפכחנו". אומנם, כמעט כולם היו צריכים להתפכח מתפיסה כלשהי לגבי חמאס ועזה: גם הימין שחשב שאפשר להכיל את המפלצת, וגם השמאל שחשב שכדאי להאכיל אותה. ועדיין, ברור שהשמאל נדרש להתפכחות כואבת יותר; בימין זה היה עניין של דרגה, השמאל נדרש לשנות השקפה מיסודה.
מה מצבנו שנתיים אחרי כן? ביחס לעזה ולחמאס דומה שההתפכחות הציבורית יסודית ויציבה, כולל בשמאל. צריך להפריד את הסוגיה הזו משאלת החטופים וסיום המלחמה, משום שהשמאל לא רואה שיש סתירה ביניהן. הנקודה החשובה לענייננו היא שרוב השמאל מבין שצריך להשמיד את חמאס, והפסיק להאמין בריצוי ופיוס ארגון הטרור כאסטרטגיה רצויה. זו התפכחות משמעותית.
צריך לשאול גם מה לגבי ההתפכחות מעבר לגבולות עזה, ביחס ליהודה ושומרון, לרשות הפלסטינית, ולשאיפה הנושנה לחלק את הארץ ל"שתי מדינות". כאן יש לשמאל הרבה פחות תובנות. רבים מסרבים עדיין לראות שההבדלים בין הנהגת חמאס לפת"ח הם בעיקר בפרגמטיקה וטקטיקה, ולא הפנימו את הלקחים העמוקים יותר של 7 באוקטובר.
הכי מעניין
גנץ בקבינט המלחמה בקריה בתל־אביב, 2024 | צילום: קובי גדעון
ואחרי השמאל, מה לגבי הימין? האם הופקו לקחים? מצד אחד, הימין לא היה לגמרי תמים ביחס לפלסטינים. מצד שני, השנתיים האחרונות הציפו שפע בעיות וכשלים בישראל, שביחס אליהם הימין גילה נאיביות רבה במהלך השנים. ממה, אם כן, צריך הימין להתפכח? נציין שלושה נושאים מרכזיים.
התפכחות ביטחונית. הישראלים נותנים אמון גבוה במיוחד בצה"ל ובמערכת הביטחון. זו תופעה היסטורית מובנת. באופן טבעי אנו מעריכים את הגנרלים שלנו, שכלוחמים ומפקדים הפגינו אומץ והקרבה ניכרים. אבל כאן צריך להיות חדי הבחנה. יש הבדל בין האומץ וההקרבה שלהם בצעירותם, הראויים בוודאי לשבח, לבין חלקם בהידרדרות המקצועית והאידאולוגית במערכת הביטחון, שפוגעת באופן קשה ביכולתנו להתמודד עם אויבינו.
בישראל ישנם שלושה מוסדות מדינתיים מרכזיים שזוכים לדפוס כמעט זהה של ניהול אוטונומי, הנהגה שמגיעה מקרבם, והידרדרות ביצועית ואידאולוגית במשך עשרות שנים: האקדמיה, מערכת המשפט ומערכת הביטחון. ההתפכחות הציבורית הנדרשת ביחס ליכולות ותפקוד מערכת הביטחון חשובה מאין כמותה – ועוד יותר מאשר ביחס לאקדמיה ולמשפט, היא הישרדותית.
האמון המופרז, שעבר זמנו, משחק כיום לידי מערכת הביטחון, שמסרבת להתפכח ולשנות כיוון גם אחרי 7 באוקטובר. ומכיוון שהיא מתנגדת לשינוי ההכרחי, הפוליטיקאים הם האחראים לתיקון כשליה וטעויותיה.
התפכחות פוליטית. ממשלת "גוש הימין על מלא" הנוכחית סובלת מבעיות רבות, אבל אחת מרכזית וראויה לתשומת לב נוגעת לייצוג הציבור הציוני. ישנו קהל ציוני גדול, לא דתי ולא שמאלני "על מלא", שמודר מהממשלה. ביטוי לכך ראינו כשבני גנץ הצטרף לממשלה בתחילת המלחמה וזכה לפתע לפופולריות רבה בקהל הזה, שדעכה מרגע שנטש אותה.
ברמה הציונית הבסיסית, בוודאי בזמן מלחמה, הממשלה הנוכחית חסרה איזון פוליטי. מפלגת הליכוד היא הסמן השמאלי, ולידה מפלגות שמרוחקות מאוד מרוב הציבור הציוני. אין בעיה עקרונית עם מפלגות כאלה בקואליציה, אבל מוטב שהקואליציה תהיה יותר מייצגת וכוחן יהיה מרוסן.
עוד לפני המלחמה, היעדר הייצוג הרחב אִפשר לשמאל לייצר היסטריית המונים בזמן הרפורמה, שסייעה לגיוס כל המערכות נגדה. נכון, המצב הזה הוא במידה רבה תוצאה של החרם על נתניהו והליכוד מצד שחקנים פוליטיים פתולוגיים, כמו לפיד ובנט. אמת, התנהלות המשפטנים והגנרלים לא עולה בקנה אחד עם עקרונות דמוקרטיים. ועדיין, המציאות ויחסי הכוחות הם מה שהם, ומעשית, באופן פרדוקסלי, מימוש פנטזיית "גוש הימין" פגעה במשילות במקום לקדם אותה.
בוודאי לא קל לאנשי ימין לשמוע שקידום חלק מהאינטרסים הלאומיים המרכזיים של ישראל דורש בפועל שיתוף פעולה פוליטי וויתורים לטובת מפלגות מרכז־שמאל; אבל לא הבטחנו שהתפכחות היא קלה.
התפכחות "מדינתית". יש שתי אידיאות מתחרות בין הימין לשמאל במערב: ביטחון מול חירות. השמאל מבקש לצמצם חירות, ובתמורה מבטיח ביטחון: כלכלי, בריאותי, חינוכי וכדומה. הימין לעומתו מבטיח חירות ודורש מהפרט אחריות אישית. לשמאל קל יותר לשכנע, משום שרבים מעדיפים ביטחון על חירות, והימין עוד מעמיס אחריות על כתפי הפרט, בעוד השמאל מעביר אותה לתחומי "המדינה". בשל החולשה הזו גם הימין, ברוב עצום של מדינות המערב, נאלץ לאמץ מדיניות פזרנית ולהבטיח "רווחה".
אפשר לומר שמזה כ־75 שנים המערב מנהל ניסוי פוליטי עצום של מיסוי גבוה מאוד ומדינה שחולשת על יותר ויותר מתחומי חיי אזרחיה. התוצאות איומות. המערב הגיע לשפל נורא. מוסדותיו המרכזיים – האקדמיה, האמנות, המדעים, התרבות – קרסו. הילודה שלילית, האוכלוסייה מזדקנת, המדינות בחובות, ובפועל אין ביטחון, לא לאומי ולא אישי. הניסוי נכשל עד כדי כך שכלל לא ברור שאפשר להיחלץ ממנו.
המדינה הכול יכולה, האומנת הגדולה, שמנוהלת על ידי פקידות "מקצועית", התגלתה כגוף לא יעיל, לא חכם, חונק יוזמה, פוגע בעסקים, לא ביצועי, לא ישר ולא מוצלח. וכשהמדינה נכשלת, היא עושה מה שמותר רק למדינה לעשות: דיכוי ואלימות בחסות החוק, ושימוש במנגנונים האימתניים של המדינה נגד הציבור המיואש.
בתופעה הזו נתקלים מחדש בכל משבר גדול. אנחנו גילינו אותו בקטן בקורונה, ובגדול מאז 7 באוקטובר. הבירוקרטיה הישראלית היא מוסד חרב. כן, יש איים מתפקדים ובכל מקום אפשר למצוא אנשים ראויים; אבל באופן כללי שירות המדינה מלא בנהלים סותרים ותמוהים, הוא איטי, לא שירותי, ולא מצליח לקדם בקצב סביר גם פרויקטים בעלי חשיבות לאומית. המשפטיזציה מחריבה כל חלקה טובה, הסרבול והבלבול חוגגים, והמערכת תקועה.
ישראל מתקדמת באותו נתיב מערבי שמוביל לתהום. ההתפכחות פה דורשת לצמצם ולהגביל את המדינה לעניינים לאומיים מובהקים, כמו ביטחון ומשפט, ולהפסיק להשתמש בה לקידום אינספור ערכים לא מוסכמים ולא כלליים. מוטב שהמדינה, שהיא מטבעה יצור מוגבל, תתמקד במעט שרק היא יכולה לעשות, ותשאיר לאזרחים חירות ואחריות לחייהם ולמימוש ערכיהם.
בישראל, שנולדה סוציאליסטית, שחלק ניכר מהפוליטיקה שלה מגזרית, ושרוב הימין בה חסיד של אידיאת "המדינה", גם זו התפכחות כואבת. אבל גם היא, מבחינה לאומית, הכרחית.