חג סוכות עבורי תמיד יהיה תזכורת עצובה, לחיים שהיו לי לפני המלחמה. כשאני מביט בתמונות מימי החג ההם, העיניים שלי מתמלאות בדמעות מלוחות. כמה פשטות יש בתמונות האלה. איזו תמימות איומה נשקפת מהן. כמה תקווה הייתה בי אז, בחג הסוכות ההוא, לפני שנתיים. לא ידעתי אז שזו תקווה תמימה ועיוורת. היום אני יודע. היום אני מבין. מה אני זוכר מסוכות שלפני המלחמה. אני זוכר שבניתי סוכה קטנה במרפסת שלנו. בדיוק עברנו לדירה חדשה בשכונת יד אליהו בתל אביב. והיינו כל כך נרגשים ושמחים. יש לנו מתחת לבניין מין רחבה כזאת ענקית, שהילדים יכולים לרוץ בה ולהשתולל ולשחק ולצבור זיכרונות מתוקים של ילדות, כל כך שמחתי והתרגשתי לעבור לכאן, ובערב החג אמא שלי הגיעה אלינו, ולכבודה פרשנו מפה לבנה, חשוב לה שבשבת תהיה מפה לבנה על השולחן! ובערב החג הגיעו אלינו חברים טובים לארוחה בסוכה, משפחת עבדו, הם שכנים שלנו, הם גרים ממש בבניין הסמוך, והם אנשים מתוקים וחשופים, תמיד הכול פתוח איתם, וישבנו בסוכה, וקשקשנו ושמחנו, אני זוכר, שהיה לי משהו בעין, העין שלי ממש גירדה לי כל הארוחה, אני חושב שכשפרשתי את הסכך, נכנס לי איזה לכלוך לעין ולא יצא, בהתחלה ניסיתי להתעלם, אבל מהר מאוד הבנתי שזה רציני. אז הלכתי לכיור וניסיתי כזה לשטוף את העין. ואחרי חצי שעה בערך של ניסיונות ודמעות ושטיפות ומצמוצים, פתאום נרגעתי, פתאום הרגשתי – העין שלי נקייה עכשיו. זה מה שאני זוכר מהלילה.

ובבוקר של סוכות, הגיעו אלינו משפחת גולדמן המדהימה, הם ישבו אצלנו במזגן, ודיברו כזה עם אמא שלי, והילדים שיחקו למטה כדורגל, ופתאום שמעתי את חיה צורחת, אז רצתי למרפסת וראיתי אותה מחזיקה את היד וצועקת, אז רצתי מהר מהר למטה, מתברר שכדור פגע לה באצבע, ועיקם אותה, ואני הבנתי, ברגע אחד, שצריך ללכת למיון, וכך באמת היה, חיה ואני נסענו לאיכילוב בחג הסוכות, והרופאים טיפלו בה, וקיבעו לה את האצבע, וחבשו לה את היד, וחיה הגיבורה התמודדה עם הכאבים מדהים. אני זוכר את עצמי מביט בה, ורואה מול עיניי את את הכוח המופלא שלה בעולם.

ובחול המועד נסענו לצפון. סגרנו חילופי דירות עם מישהי מקיבוץ רגבה בגליל המערבי. היא גרה בבית שלנו, ואנחנו בשלה, ויצאנו לטיולים באזור. פגשתי בדרך לאחוזת מונפורט מישהו שעבד איתי ביד ושם. ובטיול אחר שעשינו, בנחל בצת, נדהמתי לגלות שהנחל מיובש! כי יש שם איזה סרטן במים או משהו כזה. והגענו לפסטיבל עכו, וזה היה איום ונורא!!! חחחח פספסנו את כל ההצגות והיה צפוף וחם. זה היה נורא. שיזינג ואני קצת רבנו בחופשה הזאת. רבנו את הריב הקבוע שלנו, לכל זוג יש את הריב הקבוע שלו, וגם לנו יש את שלנו. וגם אנחנו רבים לפעמים.

וביום שישי חזרנו הביתה, לתל אביב, עייפים ומרוצים. שיזינג הייתה אז בהריון. כל המסעות האלה קצת התישו אותה. אז החלטנו להיות קצת בבית. יש לי כמה תמונות יפות שצילמתי במטבח החדש שלנו. יש לנו חלון ענקי במטבח, ומהחלון נשקף לו עץ פיקוס יפהפה ובריא וירוק. ובתמונות רואים את חיה ונח יושבים כזה על השיש. ואת שירה עומדת לידם בשמלה ירוקה. כמה תמימות יש בתמונות האלה. ואחר כך נסעתי לאסוף את פרוספר, זה כלב שחור ומתוק של חברינו הטובים דנה ומתן, שבדיוק חזרו מסיני וביקשו שנשמור עליו ליומיים. וכשהחג נכנס כיביתי את הטלפון. אני תמיד מכבה את הטלפון בשבת. שיזינג ואני החלטנו לעשות ארוחה שקטה ורגועה. הרדמנו את הילדים מוקדם. ואכלנו ביחד ארוחה קטנה. ודיברנו על החופשה והשלמנו. והלכנו לישון אוהבים. ובבוקר קמנו מבוהלים מאימת האזעקות.

שנתיים שלמות חלפו מאז אותו בוקר נורא. שנתיים פחות שבוע. אני נזכר בחיים שלי, בימים שקדמו למלחמה. אני מביט בתמונות מאותו חג סוכות ונזכר במי שהייתי לפני שהשמיים נפלו. לפני שידעתי שאפשר להרגיש כאב כזה. לפני שידעתי שאפשר להרגיש כזה פחד נורא בלב. אני מביט בתמונות ובוכה. מוזר להתגעגע לחיים הפשוטים האלה. מוזר לחלום על חיים סתמיים ושקטים, חיים בלי חטופים, ובלי אלמנות ויתומים, ובלי חיילים עם הפרעת דחק, ובלי אזעקות, ובלי ילדים שמתעוררים בלילה עם מכנסיים רטובים. סתם חיים. סתם חיים פשוטים וטובים. כמו שהחיים צריכים להיות. כמו שהם מסוגלים להיות. די כבר נו כבר די כבר באמת כבר. שנתיים שלמות חלפו. תחושת העראיות הופנמה היטב. היא תזרום לנו בעורקים כל החיים. בואו כבר חיי קבע. בואו, בואו כבר ימים טובים.