הטור הזה הוא לפעמים מסכה. אני מודה להורים, לא־לוהים ולד"ר זמרי על כל רגע בחיים שלי, אבל השנה הזאת הייתה הרבה יותר מורכבת ממה שהצגתי בערמומיותי כאן על גבי דפי העיתון. אז קודם כול סליחה, מתנצל אם לא חלקתי מספיק. בכל זאת, יש פאסון ותדמית ופוזה לשמור עליה. אבל עכשיו, כשנחה עליי הרוח, אני חש צורך אמיתי לחלוק את העובדה הפשוטה שמשהו חסר לי. זה יכול להיות קטן או גדול או בינוני, אבל הוא חסר, ואני מרגיש אותו כל הזמן, נוכח, אמיתי. אולי זה דיכאון. אולי הנפש צמאה. אולי הגעתי לשלב בחיים שהכול כבר לא מספיק. הלוואי שבכתיבת הטור הזה אמצא תשובה. או כמו שכתב פעם הפלוטניק, אינשאללה אמצא לי נחלה.
הלוואי שאמצא לי אמונה. אני כן רואה בעצמי אדם מאמין, אבל לצערי האמונה שלי נובעת לרוב מתוך מהלכים שכליים שאני מצליח לסגל לעצמי. אני מאמין שיש בורא לעולם כי לא מסתדר לי שהכול קרה בפוקס, אני מאמין ביהדות כי לא מסתדר לי שעם שהיה אמור להיכחד מזמן שרד כל כך הרבה זמן נגד כל הסיכויים, אני מאמין בנשמה ובהמשכיות הקיום כי אי אפשר להרגיש שהכול סתם. אבל בכל זה אני מאמין מהראש. השנה, אם אצליח, אנסה למצוא גם את הלב.
| צילום: יבגני זלטופולסקי
בכל שנה אני מבטיח לעצמי הבטחות, ובשנה הבאה בודק כמה מהן קיימתי וכמה מהן ייאלצו להמתין עוד שנה. הפעם אני צנוע, לא מבטיח לעצמי יותר מדי. רק דבר אחד קטן: משמעות.
הכי מעניין
זה לא שהחיים שלי נטולי משמעות לחלוטין. אני מאוהב במשפחה שלי, וקם בכל בוקר בחיוך לעבודה התקשורתית שלי כי אני מרגיש חלק ממהפכה. אבל השנה הרגשתי אבוד מבדרך כלל. אולי עצוב מבדרך כלל. הרגשתי שמשהו חסר. אושר, שלווה, שקט, תשובה - לא יודע מה בדיוק, אבל אני מתכוון למצוא את זה, או לפחות לחפש.
אני לא אוהב את המלל הבלתי מוסבר הזה. רבאק, שתוק כבר, תגיד תודה על מה שיש, ואם אין לך מושג מה חסר אז למה אתה חופר. אבל לפעמים אתה מרגיש משהו, ואין לך מספיק מילים לתאר אותו. אני בכל זאת מנסה, אולי מישהו יקרא את זה ויגיד לעצמו, נראה לי שאני יודע מה החלק החסר של זמרי. וכן, זאת בהחלט הזמנה להשלים לי את הפאזל. אם במקרה יש לכם חלק שנראה מתאים לחלל הספציפי הזה שלא ממש הצלחתי להסביר, אתם מוזמנים לנסות לחבר אותו. אני זמין.
ותודה על רגעי האושר
אחרי שביאסתי, זה הזמן להרים ולהודות לאלה שהביאו לי רגעי אושר השנה, ובראשם המלכה והאם ד"ר זמרי, שהצליחה לשלב בצורה יוצאת דופן בין קריירה, אמהות ורעיה תומכת שתמיד יודעת להגיד מילה טובה ולמצוא לי זוג גרביים כשאני כבר מאבד תקווה. תודה לילדים שלי שככל שהם מתבגרים הם מצחיקים יותר, מורכבים יותר וגורמים לי להרגיש נחוץ יותר.
תודה לקוראים של הטור הזה ששולחים בכל שבוע תגובות מחמיאות, שאלות ותשובות לשאלות ששאלתי. תודה מיוחדת לקוראת היקרה ששלחה לי 400 מילה על כמה מיותר היה הטור על הנפילה בג'קוזי. נשבע, אני לא ציני. אם גרמתי למישהי לקרוא אותי באדיקות כזאת שהיא חשה צורך לבקר אותי על נושא שבחרתי לכתוב עליו, כנראה יש לי גרם משמעות בחייה. ותודה לאנשים שמבקשים להצטלם איתי. זה גורם לי להרגיש מוזר ואהוב. תודה לאנשים שלא אוהבים אותי ודואגים להגיד לי את זה ברחוב. אני חי במטבח הדעות ומדליק שם להבות לא פעם, אז לגיטימי לחטוף מהאש הזאת לפעמים.
תודה לאמא שלי שממשיכה לדאוג לי כאילו אני בן עשר, ותודה לאבא שלי שאני מרגיש שאם היה פה היה דואג שאדע שאמא דואגת לי כאילו אני בן עשר. תודה לחברים שלי, שהם לא רבים אומנם אבל איך אומרים, זה לא האיכות, זה הבירה בשישי בכרמל. תודה לאנשים שנותנים לי במה כאן, בערוץ 14, ברדיו דרום ובגלי ישראל, ושלא נמאס להם לשמוע ולהשמיע אותי אם לפעמים אני אומר וכותב את המובן מאליו. זה לא מובן מאליו.
תודה לעם ישראל שלהרגשתי מעולם לא היה חכם יותר, נחוש יותר ומפוכח יותר, ותודה לשולי השוליים שמסרבים להבין את מה שעבר עלינו בשנתיים האחרונות ומתעקשים בפועלם הילדותי והצעקני להדגיש כמה רוב העם כבר לא שם. תודה לאנשים שלא מסכימים איתי ומתווכחים איתי כמו בני אדם. תודה לאנשים שכן מסכימים איתי ונותנים פה ושם מילת ביקורת. תודה למייקי הכלב שלי, שלעולם לא אודה שזו הייתה החלטה טובה לאמץ אותו אבל עמוק בלב אני מודה לו על השקט כשאנחנו יוצאים לסיבוב של רבע שעה בכל לילה. היו גם יתרונות באימוצו. ותודה לאחד א־לוהינו שנתן לי יותר מדי שאלות ומעט מדי תשובות, ותחושה רחוקה ועמומה שיום יבוא ואצליח לפתור את הפאזל הזה שדיברתי עליו בהתחלה.
תודה שאתם קוראים גם כשיוצא מבולבל. תודה שלמרות שמעולם לא נפגשנו רשמית אני מרגיש שנפגשנו אלף פעם. תודה שחגגנו עוד ראש של שנה יחד, ותודה שלא נמאס לכם. לי בטח לא נמאס. ושתהיה שנה טובה, אבל ממש טובה, עם קרם כזה וסוכריות מלמעלה.