ההכרה במדינה פלסטינית מצד מדינות מנותקות קשר עם המציאות הטרוריסטית במזרח התיכון מצטרפת לסדרת אירועים אנטישמיים ואנטי־ישראליים ברחבי העולם, שלכאורה באו בתגובה לפעולות צה"ל ברצועת עזה אך למעשה הם תוצאה ישירה דווקא של מעשי חמאס שם.

למרבה התדהמה, ועד כמה שקשה לעכל את הדברים, נזכיר שוב: הסיסמה "מהנהר ועד הים – תשוחרר פלסטין" יצאה לרחובות כבר בשבוע הראשון למלחמה, וקנתה לה תומכים הולכים ורבים. בשעה שהקרבות בין ישראל לרצחני הנוח'בה עוד התנהלו בשטחה הריבוני המוסכם של הארץ המוכה והמדממת הזאת, כשהכניסה הקרקעית של צה"ל לרצועת עזה טרם החלה, ההשמצות נגדנו כבר היו בשיאן.

רבות מהמדינות שנוזפות היום קשות בישראל ומבקשות להעניש אותה גינו אומנם את הטבח בזמן אמת, אך גם מיהרו לבנות את השקר שחיפש ומצא צידוקים מופרכים לאירועים האיומים ההם. אם היה נדמה שפרצופו האכזרי והאמיתי של האויב התגלה במלואו באופן ששום ישות או מדינה לא תוכל להתכחש לו, באותה שעה ממש הן כבר מירקו את הזכוכית המגדלת שלהן וכיוונו אותה לעבר כל מה שנצבע בכחול־לבן. כמו תמיד, העין החדה של המערב הנאור הופנתה ישירות אלינו – אל צבא שחרת בשמו את חובת ההגנה, ואל מדינה שעיטרה את סמלה בעלה זית, בסמל השלום; העין העצלה שלחה מבט משועמם לעבר רצחני עזה, משכה כתף ונאלמה דום.

לא הסבל הפלסטיני עומד לנגד עיניהן הביקורתיות של מדינות העולם, שמבכרות דם ורצח יהודים חפים מפשע על פני צדק ומיגור הטרור הפלסטיני, ולא השאיפה לשלום במזרח התיכון מנחה אותן. אילו זכויות האדם של תושבי עזה היו מעניינות מי מהן, הן היו נלחמות בשני העשורים האחרונים בניצול של האזרחים הללו כמגן אנושי בידי התנועות השולטות ברצועה.

אך את הביקורת מפנות מדינות העולם פעם אחר פעם, בהתמדה עיקשת, לעבר ישראל המתגוננת, במקום כלפי מי שפועל מתוך אוכלוסייה אזרחית, מפעיל גנים ומוסדות חינוך כבסיסי טרור, ומקים תחת בתי מגורים, ולמעשה מתוכם ממש, עתודת רצח ועינויים לצורך חטיפת אזרחים יהודים – רשת מסועפת של מנהרות שנאה, כלובי התעללות וגם חדרי מלחמה ממוזגים היטב לטובת הרוצחים. את כל אלה הם בנו מכספי תרומות המדינות החומלות, המקדמות שלום וזכויות אדם. את כל אלה הם הוציאו מהפה של הילדים העזתים הרבה לפני שצה"ל נכנס לרצועה.

עשרות בתי חולים הוקמו בחסות מדינות זרות ואונר"א במרחב הצר של רצועת עזה, ובכל זאת ילדי המקום וזקניו נדרשו לחסדי ישראל כדי לקבל טיפול רפואי ראוי. איש לא שאל למה משמשים בתי החולים הרבים, אם לא לשירותי רפואה מתקדמים שטופחו בתרומות נדיבות ורבות. איש לא ביקש להתרשם מההשקעה, לבחון כיצד היא מקדמת צעד אחד הלאה את הפיילוט הנורא של עזה ויריחו תחילה. גם כשהובהר היטב לאן הלך הכסף, לא נמצאה אחת מאומות העולם שתתמיד בעצירת הכספים הממשיכים לזרום לשם. התרומות הנדיבות רק הומרו מסיוע כספי לסיוע הומניטרי לכאורה, וכשזה נשדד בידי בני הבליעל של שלטון הטרור המקומי, ישראל מצאה עצמה שוב על דוכן הנאשמים.

פוליטיקאים ישראלים ותומכי ישראל בעולם הגיבו בזעם להכרה במדינה פלסטינית, וטענו כי המדינות שעשו זאת "נותנות פרס לטרור", אולם הגיע הזמן להכיר במהות המסתתרת מאחורי ההכרה. זהו לא פרס לטרור; זאת תמיכה בטרור. כי אם זה נראה כמו תמיכה, ונשמע כמו תמיכה והולך כמו תמיכה, זה לא ברווז עיתונאי ולא בכיינות פוליטית ישראלית. זו תמיכה.

הצהרות ההכרה במדינה פלסטינית מצד קנדה, אוסטרליה ובריטניה לא באו למרות מתקפת הטרור המזעזעת של שמחת תורה תשפ"ד, אלא בגללה. מפת האינטרסים הבינלאומית משתנה בהתאם למי שהכוח בידו, וביבשת אירופה ובאזורי הגירה אחרים היו די גורמים שהתעקשו מהרגע הראשון לשמר את הכוח בידי מחבלי האונס, הרצח והביזה – אם משום שהיו מושא הערצה של אזרחיהם החדשים, ואם מסיבות של נאורות שצללה לעולם החושך באופן שקשה לעכל וקשה להבין.

האמת הכואבת היא שמי שמכיר במדינה פלסטינית משתף פעולה עם מחיקת ישראל. סיסמת שחרור פלסטין, הנטועה בשני מקורות מים מוכרים, אינה מיועדת למאותגרי ניווט, או למי שאינם מכירים את המפות האזוריות ולא יודעים איפה בדיוק יוצא הים ואיך הוא מתחבר לנהר הירדן. From the river to the sea היא דרישת המינימום של תומכי פלסטין.

הליכת עדר

בעת הזאת, כשהאמת נעדרת, מתכופפת מפני נרטיבים מוכתבים; נעשית עדרים־עדרים של פוליטיקת זהויות, של הליכה כעדר נטול יושרה, נטול זהות; בימים המורכבים האלה אנחנו שבים להתנחם, להתבשם בדברי הנביא. בהבטחות ישעיהו על הליכתם השחוחה של בני מענינו, על כניעת כל מנאצינו. שכל מגני הישות הציונית עוד יקראו לה עיר ציון קדוש ישראל. מבקשים רגע לפני היום הקדוש את נחמת "תחת היותך עזובה ושנואה... ושמתיך לגאון עולם". מבקשים הגשמת חזון "ושמתי פקודתך שלום ונוגשייך צדקה". עכשיו הגיע עיתה. עכשיו תחישנה.

לתגובות: orlygogo@gmail.com