יום הכיפורים הוא לא רק יום של תשובה, סליחה וחשבון נפש

"מיום כיפורים שעבר עד יום כיפורים זה, ומיום כיפורים זה עד יום כיפורים הבא עלינו לטובה.." (מתוך תפילת כל נדרי)

כמה כאב, דמעות תפילות ודאגה אנו נושאים בתוכנו מיום כיפורים שעבר עד יום כיפורים זה, כמה תפילות, תחינות ותקוות אנו נושאים ותובעים מפללים ומתחננים לקראת יום הכיפורים הבא. גם השנה אנו נכנסים בשעריו, כאשר בבתים רבים יש מגויסים ולוחמים, יש כאלו עם פצועים, באחרים אבלים, ובבתי החטופים זועקים ומייחלים, והלב של כולנו מלא דאגה ותפילה.

כמו בשיר המופלא והעוצמתי של המשוררת אסתר אטינגר "למלאכים", שאין חזק ממנו ערב יום הכיפורים הזה:

מְשַׁחֶדֶת מַלְאָכִים / מְשַׁדֶּלֶת מַלְאָכִים / מִתְמַקַּחַת עִם מַלְאָכִים / מְפַיֶּסֶת מַלְאָכִים

מִתְחַנְחֶנֶת, עוֹשָׂה עֵינַיִם / קוֹרַעַת אֶת הַלֵּב עִם מַלְאָכִים / מַשְׁגִּיחָה, לֹא עוֹצֶמֶת עַיִן

עוֹשָׂה עִסְקָה עִם מַלְאָכִים / מְנַשֶּׁקֶת כְּנַף מַלְאָכִים / גּוֹעֶרֶת בַּמַּלְאָכִים / מְעִזָּה פָּנִים בַּמַּלְאָכִים

שָׁרָה עִם מַלְאָכִים, יוֹקֶדֶת / צוֹרַחַת אֶל מַלְאָכִים / שֶיִּתְפְּסוּ אֶת הַיָּד / יַמְצִיאוּ אַיִל

יום הכיפורים, היום הקדוש בשנה, הוא זמן תשובה לכל - ליחיד ולרבים, והוא קץ מחילה וסליחה לישראל, בלשונו של הרמב"ם בהלכות תשובה. יום של חשבון נפש, צום ותענית, תפילה ותשובה על חטאים שבין אדם למקום ובין אדם לחברו. יום שבו אנו מצויים במסע אל הא־לוהי. אבל בגמרא (ברכות ז' ע"א) נראה שזהו גם "יום חשבון נפש" של הקב"ה: "תניא א"ר ישמעאל בן אלישע פעם אחת נכנסתי להקטיר קטורת לפני ולפנים וראיתי אכתריאל י־ה ה' צבא־ות שהוא יושב על כסא רם ונשא ואמר לי ישמעאל בני ברכני. אמרתי לו יה"ר מלפניך שיכבשו רחמיך את כעסך ויגולו רחמיך על מידותיך ותתנהג עם בניך במידת הרחמים ותכנס להם לפנים משורת הדין ונענע לי בראשו".

בכל שנה ביום הנורא והקדוש הזה, אנו מגלים בפליאה באמצעות דברי הגמרא שיש לנו, ילודי אישה, אפשרות לראות פני אלוקים. הכוהן הגדול נכנס לקודש הקודשים והנה הקב"ה הוא זה שמבקש את ברכתו. יש כאן פגישה מפתיעה ומשנת פרדיגמה ביחסים שלנו עם הקב"ה. שינוי במדרגת הקשר עם הקב"ה שמזכיר את המדרגה הנאצלה שהשיג משה בנקרת הצור כשהוא מפיל תחנונים על עם ישראל אחרי חטא העגל. משה ניצב על הצור – "ונצבת על הצור" (שמות ל"ג כא), והקב"ה עומד על הצור "הנני עומד לפניך שם על הצור בחורב" (שמות י"ז, ו). אבל רבי ישמעאל זוכה לכאורה למדרגה גבוהה יותר. משה זוכה רק לראיית העורף, גילוי וכיסוי יחדיו, ורבי ישמעאל לשיחה פנים אל פנים. נראה לומר שביום הכיפורים אנו מצויים יחד עם רבי ישמעאל במציאות ראייה של מה שאחרי הפרגוד, השער פתוח לפנינו וריבונו של עולם "נזקק" לברכתנו.

אנו, בני האנוש, שנדרשים ביום־יום של חיינו כאנשים מאמינים ויראי שמיים לציית ולשמור מצוות, חווים חוויה חדשה, מפגש פנים אל פנים ושיחה של גילוי לב. כמו בנקרת הצור, העולם מלא בכעס אלוקי ואנחנו רוצים וחייבים להעביר את הקב"ה ממצב של דין וכעס למצב של חסד ורחמים על העולם.

"ברכני" מבקש הקב"ה מרבי ישמעאל, בתפילתך ובברכתך אתה תעזור לי שיהיה בהנהגתי מקום לרחמים בתוך הכעס.

אלו מילים של מהפכה, אלו מילים שיוצרות מציאות חדשה ורדיקלית: המלך הוא שצריך את הברכה שלנו ואת התפילה שלנו עליו.

ביום הכיפורים השתא, נפנים ונתמקד בכך שלב ליבה של העבודה והתפילה הוא הקשר האינטימי בינינו לבין הקב"ה. "לפני ולפנים", הקב"ה, האדם והמפגש ביניהם הוא לב העבודה שלנו ביום הכיפורים, והוא צורך של הבורא כשם שזה צורך שלנו.

אנו נמצאים כבר שנתיים ימים במלחמה קשה שבה מסרו את נפשם עלינו טובי בנינו היפים, החכמים האמיצים והנפלאים כל כך. זו העקדה שלנו והיא אמיתית, היא לא "רק" ניסיון. אבינו אברהם הטמיע בתוכנו את העוצמות שלצערנו הכרחיות לקיומנו, ואנחנו בכל דור מוכנים לקיים את הציווי לעלות על המזבח. ולכן ביום הכיפורים הזה, ביום שהקב"ה מבקש בו את ברכתנו, נתבע ונבקש, נתפלל ונברך, שיכבשו רחמיך את כעסך ויגולו רחמיך על מידותיך ותתנהג עם בניך במידת הרחמים ותכנס להם לפנים משורת הדין. שנזכה לפדיון כל חטופנו ושבויינו ושיבתם הביתה בבריאות הגוף והנפש.

אבינו מלכנו, עשה למען שמך הגדול והנורא שנקרא עלינו.