תשמעו סיפור, לפני כמה שבועות, בימים החמים והארוכים של אוגוסט, יצאנו לחופשה משפחתית קצרה, שיזינג ואני והילדים, ביחד עם כל המשפחה המורחבת שלנו, יש לי מזל בחיים, יש לי מזל מטורף, המשפחה של שיזינג אשתי היא פשוט משפחה מדהימה בעולם, זו משפחה שכל כולה לב. יש הרבה אנשים שעבורם חופשה משפחתית היא דבר מעיק ומתיש ומבאס. אבל עבורי, ועבור הילדים שלי, החופשה הזאת היא הזדמנות להיות ביחד עם אנשים שאני אוהב. לטייל בארץ, לקפוץ לבריכה, לרכל קצת, להיות משפחה.

בקיצור היינו בחופשה, ובאחד הימים הייתי בבריכה עם הילדים, וכזה קשקשתי עם אחת מקרובות המשפחה שלי, נקרא לה נעמי לצורך העניין, ונעמי היא אישה חכמה ורגישה שאני מאוד מאוד אוהב, דיברנו על איזה סיפור טעון שקרה לנו פעם במשפחה, לא את הכל צריך לכתוב בעיתון חחחח, ובזמן שדיברנו, נעמי אמרה משהו שקצת עיצבן אותי. ואני הגבתי בעוקצנות, ממש בשפיציות, ונעמי נפגעה מהתגובה שלי. כל הדבר הזה קרה בכמה שניות.

וכמה שעות אחר כך, בארוחת הערב, ישבתי ליד נעמי וכזה דיברנו. ונעמי אמרה לי שהיא נפגעה ממני בבריכה. ואני, במקום להקשיב לדבריה, במקום לבקש ממנה סליחה ולהסביר את העוקצנות שלי, במקום לקחת אחריות – פשוט התנפלתי עליה, ממש התנפלתי עליה! ככה בשולחן, מול כולם, ונעמי הנדהמת, החזירה לי מנה אחת אפיים, היא התנפלה עלי בחזרה. ובמשך כמה דקות רבנו. עקצנו זה את זו. ולא הקשבנו זה לזו. ולא הכלנו זה את זו. פשוט היינו שני עקשנים אטומים. זה היה איום ונורא. ממש איום ונורא. אני סיימתי את השיחה הזאת ממש עם רעד בגוף. ונעמי סיימה אותה עם דמעות בעיניים. ועל מה. על כלום. ממש על כלום. איזה עצוב.

באותו הערב לא הצלחתי להסתכל לאף אחד בעיניים. גם לא לעצמי. כל כך התביישתי. התביישתי שנסחפתי ככה לויכוח מיותר וטיפשי. התביישתי שלא הייתי רגיש. שלא הייתי קשוב. שלא הייתי סבלני, אייי, התביישתי בעצמי כל כך. אני תופס מעצמי אדם בוגר ורגיש ואחראי, שיודע לשלוט בעצמו. אולי בתיכון הייתי נסחף לויכוחים כאלה של אגו, אבל זהו, התבגרתי, התרככתי, זה נגמר. היום אני שולט בעצמי! היום אני איש רציני. אני כותב ספרים! יש לי טור בעיתון! היום אני לא מתנהג כמו איזה אפס. ככה חשבתי, ככה האמנתי, ואז יצאתי אפס כל כך. אוי! יצאתי איש קטן ועקשן. אני כותב 'יצאתי' כאילו שאני לא איש קטן ועקשן. אבל האמת היא שאני, כמו כולם, בנאדם קטן. לכולם יש צדדים פחות מרשימים ואיכותיים. לכל אחד יש את האפס שהוא יכול להיות. חבר שלי אבידן קורא לזה "האני הנמוך שלי". רוב הזמן אנחנו נמצאים באני הגבוה שלנו. אנחנו שולטים בעצמנו. אנחנו רגישים וקשובים וסלחניים ועדינים ומנומסים. אבל לפעמים, לעיתים נדירות, האני הנמוך שלנו יוצא החוצה. ואז אנחנו, לכמה רגעים, אנשים גרועים מאוד. אנחנו צרי עין, ועצבניים, ומרירים, ועקשנים. אנחנו פוגעים באנשים אחרים. אנחנו אפסים. בכל אחד מאיתנו מסתתר האני הנמוך שלנו. רוב הזמן אנחנו לא אפסים. אבל לפעמים אנחנו כן.

עוד באותו הערב שוחחתי בקצרה עם נעמי, ביקשתי סליחה, וניסיתי להסביר לה מאיפה העוקצנות שלי הגיעה. והיא הסבירה את נקודת המבט שלה. והתחבקנו. אבל עדיין, הלכתי לישון עם טעם מר בלב. למחרת, ביום האחרון של החופשה, ניגשתי לנעמי ואמרתי לה שחשבתי על זה, שיש מעט מאוד אנשים בעולם, שאני מסוגל לחשוף בפניהם את הצד העלוב הזה שלי. יש מעט מאוד אנשים שבפניהם אני חושף את האני הנמוך שלי. אמא שלי מכירה את הצד הזה היטב. ואשתי כמובן. ועוד כמה אנשים יקרים וקרובים מאוד. כך שבמובן מסויים, מעבר לבושה ולעצב על מה שהיה – הסיפור הזה חושף גם קירבה עצומה. זה באמת נכון. נעמי ואני קרובים ואוהבים. אני מכיר אותה כל כך הרבה שנים. היא ראתה אותי ברגעים הכי נמוכים והכי נשגבים שלי. היא מכירה אותי לעומק ולרוחב. לא פלא שנחשפתי ככה מולה. נחשפתי כי אני אוהב אותך. ככה אמרתי לה. ונעמי התרגשה. ביום הכיפורים אנחנו נזכרים כמה גרועים אנחנו. במשך שעות ארוכות אנחנו עומדים עם טעם מר בפה, אנחנו מכים על החזה, ואומרים אשמנו בגדנו גזלנו דיברנו דופי העווינו הרשענו, כן, אנחנו אפסים, אנחנו עלובים, אנחנו גרועים. אנחנו מתביישים בעצמנו. אנחנו מביטים באני הנמוך שלנו ונכלמים. אבל מבעד לאני הנמוך הזה, ככה למדתי, מסתתרת איזו אמת מופלאה. בכל פעם שהאני הנמוך שלנו נחשף, ויוצא החוצה, הוא מביא איתו, מבעד לעליבות, איזו קרבה עמוקה. למשל, מתחת לכל קנאה מסתתרת תשוקה עוצמתית, מתחת לכל כעס מסתתר הפחד להישאר לבד, מתחת לכל ביקורת מסתתרת הכמיהה להיות מובן, כל שתיקה היא ניסיון לדבר, כל צעקה היא רצון להיות נאהב. אומרים שעל כל פשעים תכסה אהבה. אבל האהבה כבר שם. בתוך הפצעים עצמם.

וזהו, זה מה שרציתי לכתוב, לקראת יום הכיפורים הממשמש ובא, אני מאחל לכם, וגם לי, שנזכה לאהוב את האני הנמוך שלנו. שנזכה להתבונן ברגעים הנמוכים שלנו בעין טובה. שנזכה לראות מבעד לבזות ולשפלות, את היופי הנשגב, ואת האהבה הצלולה. רבי נחמן הצדיק לימד אותנו שאפילו בהסתרה שבתוך ההסתרה בוודאי נמצא השם יתברך. וזה נכון מאוד לדעתי. וגם נכון לומר שמבעד לכל רגע עלוב ושפל שלנו, מסתתרות תועפות טובות של אהבה.