בכל שנה החגים נראים מעט אחרת. בכל שנה פנינו ומחשבותינו משתקפות בהם, עם הצללים והאורות, המחשבות והחוויות שאספנו בשנה שעברה. כמה מחשבות לעשרת ימי תשובה תשפ"ו.

שבת תשובה, או שבת שובה. כנראה אין תשובה אחת נכונה לשאלה איך באמת קוראים לשבת הזו שבין ראש השנה ליום כיפור. מהו הכינוי המקורי ומה הוא השיבוש. האמת היא שהשבת הזו היא גם וגם. יש אנשים ששבים אל השם ומצוותיו אחרי שיש בידם תשובה. הם גילו את הקב"ה, הבינו שהוא מנהל את העולם, ולכן רוצים לקיים את דברו. ויש כאלה ששבים דווקא כי אין להם תשובה. מבינים שהם לא מבינים ומשליכים עליו את יהבם.

סליחות. מאירוע של אישון לילה, כזה שמתנהל ומתמלמל בשקט, כמעט מתוך שינה, מקסימום כוס תה חמה, הסליחות הפכו להתכנסות רבת משתתפים, לאירוע שמשבש לך את היום שלמחרת אבל אתה מוכן לשלם את המחיר. כמו ספר טוב או סרט מעולה, רק הרבה יותר עמוק ויהודי ונושא עימו תכלית. וחוץ מזה, הוא הפך לאירוע של יחד. תראו כמה סליחות מוזיקליות יש, דבר שעד לא מזמן נחשב אוקסימורון. כמה מופעים מתקיימים סביב הסליחות, תראו את הכותל. ההכנה לראש השנה ויום כיפור מעולם לא היו יותר חגיגה. האם ככה נראית תשובה מאהבה?

וידוי. כשהייתי קטנה ואימי ביקשה להסביר לי שכל אדם צריך לקחת אחריות על מעשיו, היא תיארה לי מעגל של אנשים שעושים וידוי אחד על החזה של השני. זה כל כך מופרך ומצחיק, שהבנתי מיד את המסר. לפני כמה שבועות ראיתי את זה קורה באמת. סרטון של מפגינים בירושלים שצעקו את כל מילות הווידוי והאשימו בהם את הממשלה. 'חטאתם, עוויתם, פשעתם'. אחרי הפליאה (אימא כל כך צודקת, שגם משל שלה מתקיים במציאות), חשבתי כמה רחוק הלכו המפגינים האלה. הווידוי הוא של כל אדם עם עצמו, הוא נלחש בשקט, ותפקידו לא להאשים אלא לכפר ולתקן. זה המעגל של יום כיפור. הכוהן הגדול מתחיל מעצמו, מהתיקון שלו ושל בני ביתו, מתרחב לווידוי על הקהילה שלו, שבט הכוהנים, ואז הוא מבקש על העם כולו. לא מתחילים מבחוץ, לא מהמחנה הנגדי, אפילו לא מהמגזר שאליו אנחנו משתייכים. מתחילים מבפנים. רק מי שתיקן את עצמו, אבל באמת, יכול לתקן אחרים (וגם אז, אולי רק הכוהן הגדול יכול לעשות את זה). 

צדיקים גמורים. עידן אלכסנדר. הוא גדל בניו־ג'רזי, שום דבר לא היה אמור להפריע לשגרת חייו הנינוחה בארצות הברית, אבל הוא החליט להגיע לישראל ולשרת פה בצבא. עידן, הגולנ'ציק, נחטף בבוקר שמחת תורה ממוצב "הבית הלבן" שבין ניר־עוז לנירים. לפני ארבעה חודשים הוא שוחרר בעסקה שבישל הנשיא דונלד טראמפ, ובלי שחרור מחבלים תמורתו. בסרטון מהשבי הכריחו אותו המחבלים להגיד "נשברתי פיזית ונשברתי מנטלית". הם גם כפו עליו לומר שהוא מרגיש שהעם שלו, הממשלה והצבא, שיקרו לו.

בשבת האחרונה הודיע עידן שהוא חוזר לשרת בצה"ל. הוא לא נשבר פיזית וגם לא מנטלית, הוא גם לא מרגיש נבגד, והוא משוכנע שגיוסו החוזר והעבודה של צה"ל הם שיקדמו את שחרור חבריו שעדיין בשבי. הוא מבקש ניצחון. שוב הוא חושב על אחרים ולא על עצמו, והוא לא החטוף המשוחרר הראשון שמתגייס. פעם חשבנו שצדיקים גמורים יכולים להיות רק מבוגרים, שבעי שנים, מעשים וקמטים. היום אנחנו יודעים שאלה יכולים להיות גם בחורים מתולתלים יפי עיניים עם מבטא אמריקני קל.

הרוגי מלכות. ערן שלם, סרן ערן שלם, נהרג בעזה לפני שבוע. קיבוצניק, איש של טבע, מוכשר באלף תחומים. רץ כמו שד, אומן ובשלן ודעתן וחייכן וקצת ביישן. ערן היה בצוות של הבן שלי, נוה, ובצוות של אדיר גאורי, שנהרג בשמחת תורה בקיבוץ רעים. על המבצעים הצבאיים שערן השתתף בהם אני לא יודעת לספר. מפקדיו אמרו שהם היו רבים וחשובים ונעשו בנחישות ובאומץ ובמסירות. אני כן יודעת שערן אהב את המשפחה שלנו והשתדל להגיע כשהחבר'ה התכנסו אצלנו, כדי להיות אותנו וללוות. ערן תכנן ודחף ועבד והעביד את החברים שלו כדי לבנות מצפה על שם נוה ואדיר. המצפה יפהפה, רואים שהוא נעשה בכישרון, בהשקעה רבה ובתשומת לב (וביכולות של מטכ"ליסטים שלא רואים בעיניים). איך הוא ייקרא מעכשיו? יש הרבה יותר מעשרת הרוגי מלכות. הרבה יותר מדי. תסגרו שם למעלה את הבסטה בבקשה, תגידו שכבר נגמר המקום. 

(מלחמת) יום הכיפורים. במשך שנים לא הבנתי למה ממשיכים לעסוק בה לקראת כל יום כיפור. היום אני חושבת שלא עסקנו בה מספיק. אולי אם מלחמת יום כיפור הייתה חיה לנו מול העיניים, מתקפת הפתע של שמחת תורה הייתה נמנעת. סיפורי הגבורה מהמלחמה הזאת עדיין לא סופרו דיים. גם זה צריך להירשם בספר דברי הימים. אסור לשכוח.

תפילת הכוהן הגדול. בשיא השיאים, ברגע שקורה רק פעם אחת בשנה, הכוהן הגדול מבקש על החיים עצמם. שלטון טוב וראוי, פרנסה, גשם, פרי בטן ופרי שדה. שנים רבות כל־כך חלפו מאז נוסחה ונאמרה התפילה הזו, הטכנולוגיה התקדמה, העולם התפתח כמעט לבלי הכר, אבל התפילה הזאת כאילו נכתבה אתמול. הייתי מוסיפה לה רק שתי מילים: ביטחון ושלום.

ומעביר אשמותינו בכל שנה ושנה. איזו מתנה גדולה קיבלנו, יום סליחה ומחילה וריסטארט. כמה סבלנות יש לו אלינו. האם יש לנו קמצוץ מהסבלנות הזאת לאחרים או אפילו לעצמנו, להחליט שאם טעינו לא חוזרים על אותו הדבר, מקבלים אחריות, משנים, ומכאן קדימה?

נעילה. שערי תפילה ודמעה לא ננעלים לעולם.

שופר של מוצאי יום כיפור. שופר שהוא זכר לתקיעת היובל, לשחרור העבדים שהיה מתרחש פעם בחמישים שנה. שופר של גאולה. הלוואי שהשופר שיהדהד במוצאי יום הכיפורים הזה יבשר על גאולתם של החטופים שישובו לשלום לביתם.

Ofralax@gmail.com