במשך חמישים שנה סיפקה העיתונות הישראלית סחורה קבועה ליום הכיפורים: עוד הקלטה נשכחת מרשתות הקשר בתעלה, עוד פרוטוקול מאובק מדיוני הממשלה, עוד "חשיפה" כיצד הופתעה ישראל ביום הכיפורים של 73', כאילו הייתה איזה מדינת חוף קריבית עם חופי טורקיז ואגוזי קוקוס. זה היה טקס כמעט דתי: בכל דור ודור מצווה עלינו לספר בקונספציה ובטראומה. מדי שנה קינה המזכירה לכולנו שאנחנו הקורבן של עצמנו.

שמחת תורה תשפ"ד שבר את המסורת. 7 באוקטובר 2023 דחק את 6 באוקטובר 1973. "צרות אחרונות משכחות את הראשונות", קבעו חכמינו, ומאז הטבח הנורא בעוטף כבר אי אפשר להתאבל על תשל"ד באותו אופן. שמחת תורה האפיל על יום כיפור, אף שמתחת לשכבות האבק והדם קיים חוט מקשר בין שני הימים הנוראים: ההפתעה המוחלטת.

מוטיב ההפתעה של יום הכיפורים עומד גם במרכז סיפורו של ברוס בריל. את בריל, תושב כפר־אלדד, הכרתי היכרות רופפת כנגן כינור ויוקלילי מבוגר וחביב, שהיה מגיע למרכז האומנים בתקוע ומנגן מוזיקת קנטרי, פולק ושירי עם. יום אחד הוא הגיע אליי הביתה עם הספר שחיבר, והבנתי שיש לו סיפור אישי מעניין. בריל נולד וגדל במשפחה יהודית בארצות הברית, ואביו נלחם בצבא האמריקני במלחמת העולם השנייה. הייתה לו זיקה יהודית חזקה אך לא דתית, וכאשר עמד לעלות על חופי נורמנדי החליף את הדיסקיות שלו מ"יהודי" ל"פרוטסטנטי", מחשש שייפול בשבי הגרמני ויישלח למחנות.

בריל עצמו למד מתמטיקה והחל את דרכו כמורה בלונג־איילנד, אך כש"נבחר" בהגרלת גיוס בעת מלחמת וייטנאם, ניגש למבחני שפה במטרה להשתלב בקהילת המודיעין. הוא הופנה ללימודי ערבית במכון לשפות במונטריי, ובהמשך למד גם עברית. הוא הוצב כמתורגמן מודיעיני ב־NSA, והאזין לשיחות בערבית שהאמריקנים יירטו, בין גורמי צבא וגורמים מדיניים במזרח התיכון.

ה־NSA, הסוכנות לביטחון לאומי של ארצות הברית, היא הגוף הממונה על האזנות סתר ומודיעין אותות (סיגינט). בעוד ה־CIA עובד עם סוכנים ופעולות חשאיות בשטח, ה־NSA הוא "האוזן הגדולה" של אמריקה, זו שקולטת שיחות טלפון, התכתבויות ותקשורת מוצפנת ולוויינית מכל רחבי העולם, מפענחת ומתרגמת. הסוכנות הוקמה ב־1952 בפורט־מיד, מרילנד, ונחשבה במשך שנים ל"סוד השמור ביותר של וושינגטון". המוטו הפנימי האירוני שלה היה: In God We Trust, All Others We Monitor – בא־לוהים אנחנו בוטחים, את כל השאר אנחנו מנטרים.

ב־4 באוקטובר 1973, בעודו מתכנן סוף שבוע ארוך עם משפחתו, קיבל בריל טלפון בהול מהמפקד שלו: "אל תחשוב אפילו לחזור הביתה לניו־יורק בסוף השבוע הזה. יש לנו מלחמה בידיים, הפעם זה אמיתי והזבל הולך לפגוע במאוורר ביום שבת. אם תלך הביתה, אני אקרא לך בחזרה בחג שלך". בריל ההמום הבין את הקוד על ה"זבל והמאוורר", והיה משוכנע שהמידע הזה עובר מיידית לישראלים, שהרי מדובר במידע מודיעיני קריטי.

יומיים לאחר מכן פרצה מלחמת יום הכיפורים, ולבריל התברר שהישראלים הופתעו לחלוטין ממידע שהוא וחבריו הכירו לפחות יומיים קודם לכן. הרגע הזה הפך לנקודת מפנה בחייו. מכאן הוא יצא למסע חובק עשורים לחשיפת מה שראה כהונאה ועיוות מכוון של המודיעין בידי "החדר היהודי" ב־NSA, שלדבריו הוא תא אנטישמי בקהילת המודיעין האמריקני, המתפקד כ"דיפ סטייט" גם מול הממשל.

הספר של בריל, שראה אור גם בעברית בשם "התרמית של בת הברית", מצייר את ההקשר התרבותי שבו גדל כקצין מודיעין צעיר. באקדמיה לשפות של הצבא האמריקני, שבה למד ערבית, היה לו מורה עיראקי נוצרי שהסביר לכיתה כיצד "יהודי עיראק שואבים דם של תינוקות ערבים לאפיית מצות בפסח". החברים האמריקנים בכיתה, בחורים טובים מ"אמריקה השנייה", האמינו. אחד מהם אמר לבריל: "אין עשן בלי אש". השיעור האמיתי שבריל קיבל באולפן לא היה כיצד מבדילים בין מושא לנשוא בערבית, אלא עד כמה אנשים בולעים בקלות שקרים על יהודים. לא פלא שכאשר הוא גילה שהמודיעין על המלחמה לא הועבר לישראל, הוא תרגם זאת לקטגוריה שכבר הכיר: אנטישמיות במסווה של הערכה מודיעינית.

בלב התזה שלו עומדת טענה בדבר קיומו של תא סודי ב־NSA, "החדר היהודי". זהו אגף שיהודים לא הורשו לעבוד בו, ולפי גרסתו, בתוך התא הזה עוות מידע מודיעיני קריטי על ישראל, עד כדי כך שראש אמ״ן דאז, אלי זעירא, קיבל הערכות כוזבות ש"הערבים לא יתקפו". בעיני בריל זה איננו עוד כישלון מודיעיני רגיל אלא מנגנון מכוון, שנטוע לדבריו באנטישמיות הישנה.

כאשר פרשת פולארד התפוצצה הבין בריל שהוא ופולארד היו באותה סיטואציה בדיוק, רק שהוא לא עשה עם המידע דבר, ואולי גם לא יכול היה לעשות. גם אם היה מתקשר לשגרירות הישראלית, איש לא היה מקשיב לו. ואולם הטרגדיה של פולארד דרבנה אותו לעשות הכול כדי לחשוף את מה שהוא רואה כבגידה של אמריקה בישראל.

כאן מתחיל הוויכוח הגדול. יש מי שרואים בבריל חושף שחיתות אמיץ, השופך אור חדש על אחריותה של ארצות הברית למחדל יום כיפור. אחרים, גם בישראל וגם בארה"ב, מטילים ספק בטענותיו ורואים בהן תיאוריית קונספירציה או ניסיון להסיר אשמה מהדרג המדיני והצבאי שלנו ולהשליך אותה מעבר לים. הרשויות האמריקניות, מצידן, שמרו על שתיקה רועמת.

לזכותו של בריל ייאמר שהוא לא נרתע. כבר בשנות התשעים הזהיר אותו רחבעם זאבי כי פרסום טענותיו עלול לסכן את חייו, אך הוא בחר לפרסמן בכל זאת. מאז הפך את "החדר היהודי" למשימת חייו. האם מדובר בחשיפת אמת מודחקת או באובססיה פרטית? ייתכן שהתשובה תלויה פחות בעובדות עצמן, ויותר באמירה העקרונית העולה מהסיפור של בריל: גם במודיעין, כמו בחיים, סיפורים גדולים עלולים לשעבד את התודעה. כדי לשרוד ולהתחדש, נדרשת היכולת לשמוט אותם.

צריך להיות זהירים: אין לנו שום הוכחה שהאמריקנים ידעו מראש על מתקפת חמאס. ייתכן שכן, ייתכן שלא. מה שבטוח הוא דבר אחד: גם ב־73' וגם ב־23' היו סימנים בשטח. היו התרעות ברורות, היו נורות אדומות, המציאות צעקה. ובכל זאת, מקבלי ההחלטות בישראל בחרו להמשיך לישון על האף ולהתחמם בתוך שמיכת הסיפור שלהם.

לשחרר את האחיזה

אנחנו רגילים לחשוב על מודיעין כעל מאגר נתונים: ידיעות, מסמכים, הקלטות. אבל האמת היא שמודיעין איננו רשימת פרטים אלא סיפור. בני אדם הם יצורים מספרי סיפורים. אנו זקוקים לנרטיב שיארגן את המידע, יעניק לו פשר, יצייר תמונה מובנת של מציאות. בלי סיפור אנו דלים וריקים, כמו בעלי חיים שכל עולמם הוא הישרדות ביולוגית, בלי הקשר ומשמעות.

היכולת לספר סיפור היא מה שמרומם אותנו, אבל גם מה שעלול לכלוא אותנו. כשהסיפור הופך נוקשה מדי, כשהוא מתקשח לקונספציה, הוא מפסיק להיות כלי ומתחיל להיות כלא. במקום שהסיפור ישרת את החיים, החיים נאלצים לשרת את הסיפור. במקום להקשיב לעובדות, אנחנו מתעקשים להכניס אותן לתבנית מוכנה מראש. אנו מוצאים עצמנו כלואים בתוך הסיפור שסיפרנו לעצמנו, בלי קשב אמיתי למציאות ובלי מוכנות ללמוד ממנה משהו חדש. כך נוצרים האסונות הגדולים ביותר בהיסטוריה, הן של יחידים והן של אומות.

רעיון המחילה והכפרה של יום הכיפורים נוגע בדיוק בנקודה הזאת: היכולת למחול על חטאים ולמחוק את צלקות העבר מבוססת על האמונה באפשרות לחדש את הסיפור. התשובה והתיקון תלויים באפשרות לשמוט את הסיפור הישן, גם אם הוא מוכר ונוח, גם אם הוא החזיק אותנו עד כה. זוהי הסגולה של יום הכיפורים: להניח לנרטיב הקודם, עם כל כישלונותיו וחולשותיו, ולפנות מקום לסיפור חדש.

הקסם הזה גנוז במילים "סלחתי כדבריך". הסליחה איננה מחיקת העבר, אלא חירות כלפי העתיד, והיא מתחילה בדיבור שמעז לחדש ולהתחדש. זו לא הכחשה אלא שחרור, לא שכחה אלא היפרדות. רעיון התשובה אומר לנו: גם אם העבר רצוף בעובדות קשיחות שאין לשנותן, העתיד עודנו פתוח.

שישה באוקטובר ושבעה באוקטובר – יום כיפור ושמחת תורה – הפכו בתולדותינו לשני ימים של אסון. האחד, מלחמת ההפתעה הנוראה ב־73'. השני, טבח שלא היה כדוגמתו ב־2023. שניהם מלמדים אותנו שיעור דומה: אסור להיאחז בנוקשות בסיפור שלנו. יום כיפור מלמד אותנו שכל נרטיב כושל חייב להישמט, אחרת נגזור על עצמנו לשוב על טעויותינו. שמחת תורה מלמד אותנו שגם הסיפורים היציבים ביותר עלולים לקרוס בן־לילה מול עובדות חדשות.

ביחד, שני הימים הללו מציבים בפנינו קריאת השכמה בדמות שני הדיברות הראשונים: "אנוכי ה' א־לוהיך" – א־לוהים הוא אינסוף, ולכן חיוני לשמור על גמישות וחירות התודעה; "לא יהיה לך אלוהים אחרים על פניי", אל תהפוך את הסיפור שלך לא־לוהים. הסיפור הוא כלי, והאינסוף בוקע דווקא במקום שבו אנחנו שומטים את הסיפור ומוכנים להתחיל מחדש. ההתחדשות האמיתית מתחילה כשהאדם, והאומה, לומדים לא רק לספר סיפורים אלא גם לשחרר אותם.