תשמעו סיפור, לפני כמה ימים הגעתי להרצאה באכסניית אנ"א רבין בירושלים, מתחת למוזיאון ישראל, אני מרצה שם מדי פעם, בפני קצינים בכירים, ותמיד אני מגיע מוקדם להרצאות שלי, כי אני לא אוהב להיות לחוץ, אני רוצה לשתות מים ולחבר את המחשב ולראות שהכול עובד ולהירגע קצת. וגם באותו יום הגעתי מוקדם, והתקרבתי לשער של החניה והשומר ניגש אליי, ואמר לי שאין לו מקום ושאני צריך לחנות ברחוב. ואני התבאסתי, וחזרתי אחורה, והתחלתי לחפש חניה. ולא הייתה חניה בשום מקום. ובסוף חניתי בנקודה די רחוקה. אבל לא נורא, אני לא ממהר, הגעתי מוקדם, אז יצאתי מהרכב, והתחלתי ללכת ברחוב לכיוון האכסניה.
הלכתי לאט יחסית. ירושלים הייתה יפה ומרגשת. כמו תמיד. אפילו הרגשתי על העור רוח קלילה ועדינה כזאת של סתיו. ופתאום, בזמן שאני הולך, ראיתי משהו כזה מסתלסל באוויר. ולרגע נבהלתי, אבל אז ראיתי שזה עלה. עלה ענקי ויבש, שנופל עכשיו, ממש ברגע זה, מאיזה עץ. והעלה הסתובב באוויר, וכזה התקרב אליי, ואז נחת למרגלותיי, ממש סנטימטר מהנעל שלי! הרגשתי כאילו הוא נפל לקראתי. שאני הנמען של העלה הזה.
אז הרמתי את העלה והסתכלתי עליו רגע. הוא היה צהוב ואדמדם וקצת ירוק. והיו לו עורקים כאלה עבים. והוא היה קצת מקופל כזה בקצוות. ראיתי עליו שפעם הוא היה מלא במים. ועכשיו הוא יבש לחלוטין. העץ שלו ייבש אותו. העץ שגידל אותו, העץ שברא אותו מאפס, העץ שהצמיח אותו מהענף, העץ שמילא אותו במים, העץ ששתה בזכותו את אור השמש. זה אותו העץ שייבש אותו, אתם קולטים! באביב ובקיץ הם חגגו ביחד, העלה והעץ. הם ינקו את האור המתוק. אבל עכשיו החורף מתקרב. הסתיו מגיע. והעץ צריך להתכונן לימים האפורים והקרים. אז הוא מתפשט מהעלים שלו, הוא נפרד מהם ומשיל אותם, ושוקע בתנומה עמוקה. איזה טירוף. איזה טירוף של חיים.
הכי מעניין
| צילום: שרון ארדיטי
עכשיו כשאני כותב את זה, זה נראה קצת טיפשי, אבל באותו הרגע ממש התרגשתי. ממש חשתי שאני מרגיש את החיים במלואם. שאני נוכח במציאות. יש סביבנו כל כך הרבה דברים מדהימים שמתרחשים כל הזמן. עצים שגדלים שולחים זרועות הלאה מחפשים את האור. משילים עלים. הים שולח גלים נחושים ומתנפצים. כלב משתולל על כר דשא, ילדה קטנה לומדת לומר את המילה אבא. לפעמים היא מתבלבלת בין "אבא" ל"במבה". וגם זה מרגש. בכלל העולם מרגש, החיים מרגשים, אם רק מקשיבים להם טוב.
כשהתחלתי את ההרצאה הרגשתי שאני קצת מוזר. שאני מוצף ומרוחף ומהורהר. לא ממש סחפתי את הקהל, אבל לאט לאט נרגעתי והתאפסתי על עצמי. לאט לאט יצאתי מהשוֹק. וכשההרצאה נגמרה, פתחתי כזה את הטלפון, והתחלתי לקרוא את כל ההודעות שקיבלתי בזמן ההרצאה, וראיתי שם, באינסטוש, הודעה אחת, מבחורה שאני לא מכיר. וככה היא כתבה לי.
"היי, זאת פעם ראשונה שאני נתקלת בפרופיל שלך באינסטגרם, ואיכשהו ידעתי שאתה מבין משהו. עברתי עכשיו על כמה פוסטים ישנים שהעלת, אחד על אובדנות. איך חיים לצד אובדנות. אני כרגע ברגעים אלה מחכה שהמוות יגיע, שאלוקים יבין שאני צריכה להיות שם ולא פה, כי עייפתי, ואני מרגישה כמו שתיארת בפוסט הזה, שאין מוצא. זאת אפילו לא מחשבה דיכאונית, כי אני מרגישה שאין מוצא ומשום מה ממשיכה לתפקד כרגיל. אני לומדת לפסיכומטרי. עושה מה שצריך, ולא מבינה למה, או איך אני עושה את זה. בעיקר רוצה שהכול ייגמר. לא יודעת כמה נכון לשלוח הודעה לאדם רנדומלי באינסטגרם. הרגשתי שזה נכון עכשיו. אתה לא חייב לענות. פשוט רציתי לתת לעצמי הזדמנות".
ככה היא כתבה. ואני נבהלתי נורא. בהתחלה לא ידעתי מה לענות. אבל אז פשוט שלחתי לה הקלטה ארוכה מאוד. ובהקלטה סיפרתי לה את הסיפור הקטן שהיה לי עם העלה, שנחת ממש ליד הרגל שלי. סיפרתי לה שהעלה הזה הזכיר לי שהעולם הוא פלא. ושהחיים מדהימים. ושיש כל כך הרבה דברים מדהימים שאפשר לשים אליהם לב. אמרתי לה שהעלה הזה הזכיר לי שאפשר וראוי לחיות חיים של הודיה ושל הוקרה ושל פליאה. וסיפרתי לה שאני משתדל לחיות חיים כאלה. לא תמיד אני מצליח. אבל גם כשאני לא מצליח, אני יודע שאפשר. את כל זה אמרתי בהקלטה. ואחר כך המלצתי לה על כל מיני עמותות וארגונים שיכולים לעזור לה ברגע הקשה הזה. אני הרי לא איש מקצוע. והפצרתי בה לזכור שהיא ראויה לאהבה. ושהחיים ראויים לאהבה. והבטחתי לה שבעוד כמה שנים, היא תשמח בחיים שלה. והיא תהיה גאה בעצמה, שככה היא ניצחה את התהומות האלה. והבחורה הנחמדה ענתה לי מיד. היא כתבה לי שריגשתי אותה. וכתבה תודה.
והנה מת אב, ומת אלול, והנה חלפה שנה, ושוב ראש השנה. איזו תקופה איומה עוברת עלינו. אבל גם בה ובימי המלחמה, חשוב לזכור ולהזכיר, לשמוע ללמוד וללמד, שהחיים יפים ונשגבים וראויים ויפים ומלאים באהבה. יש בהם יפעה וטוהר וחסד וחמלה. יש בהם ילדים ששרים במסיבות בגן. ושורה של נמלים שאוספת פירורים של ביסקוויט עבור המלכה. ועלה גדול, צהוב ואדום וירוק, שנושר מעץ נישא ונוחת על שפת המדרכה. יש יופי מופלא בחיים. קל מאוד לשכוח את זה. קל מאוד לא להרגיש את זה. אבל הוא שם. וראויים החיים לחיותם. בכיסופים גדולים, ובאהבה לכל היש באשר הוא. ומתוק האור וטוב לעיניים. ושיבחתי אני את השמחה. מי ייתן ואזכה לחיות ככה. מי ייתן ונזכה. שנה טובה.