מי מאיתנו לא סולד מקמצנות? לא נעים לראות אדם אמיד מסרב לפרגן לאשתו או לילדיו במתנה לא יקרה מאוד. אולם לרוב סלידה מקמצנות לא תביא אותנו לאהוב בזבזנות ולהתפעל מאדם שקונה מכל הבא ליד, בלי לעשות חשבון אם ביכולתו לעמוד בכך. המורכבות הזו נכונה גם לגבי צמדים אחרים של תכונות. לדוגמה, סלידתנו מאכזריות לא תביא אותנו בהכרח להתפעל מפייסנות ומאנשים שמתאמצים לרצות את זולתם.

בחיים האישיים אנו יודעים להעריך את המורכבות הזו, את שביל הזהב בין קמצנות לבזבזנות, בין אכזריות לפייסנות ובין כל צמד תכונות אחר. משום מה, ההערכה הזו נעלמת בשיח הציבורי. שם אנחנו נוטים להתלהב דווקא מאנשי הקצוות שעמדתם חד־משמעית. פוליטיקאים, עיתונאים ואינטלקטואלים שעמדתם ימנית ברורה או שמאלית ברורה, דתית או חילונית ברורה, בעד מדינת רווחה או כלכלת שוק קפיטליסטית. אנו רק לא אוהבים את אלה שאומרים "מצד אחד ומצד שני". יתר על כן, לאחר שאימצנו עמדה מסוימת אין לנו הרבה סבלנות לשמוע את הטיעונים הנגדיים. ברור לנו מראש שהם נגועים בעמדה פוליטית או מחנאית – לרוב שתיהן יחד.

מה הסיבה להבדל הדרמטי בין השיח הפרטי והציבורי? בחיים הפרטיים אנחנו נוטים לגלות הרבה יותר אחריות, בעוד שבשיח הציבורי אנו מרוויחים מחוסר האחריות זהות "אידיאולוגית" ומחנאית ברורה, שמקנה לנו הערכה עצמית וחיצונית.

המלחמה בעזה היא דוגמה אקטואלית טובה במיוחד: ויכוח רציני נטוש בין המצדדים בלחימה ובין המתנגדים לה, ולשני הצדדים טענות רציניות. אלא שלמצדדי המלחמה אין סבלנות לטענות המתנגדים. הן מוגדרות מראש כ"שמאלניות" ותבוסתניות, ש"עלולות להמיט על ישראל שואה". גם למתנגדי המלחמה אין סבלנות לטיעוני התומכים. הן מוגדרות מראש כ"משיחיות ופשיסטיות", ש"עלולות להמיט על ישראל שואה".

לשני הצדדים לרוב אין סבלנות לשאלות העולות מהמציאות עצמה, כמו למשל כיצד המשך הלחימה יביא להצלת חטופים נוספים, כאשר הניסיון מלמד שבמקומות של לחימה עזה דווקא נהרגו חטופים רבים, ואחרים נרצחו בידי שוביהם.

אפשר גם לשאול כיצד תביא הלחימה להכרעת חמאס בלוח הזמנים הקצר שדיבר עליו הנשיא דונלד טראמפ? הרי ברור שרוב מחבלי חמאס פועלים כיום מתחת לקרקע, ברשת מנהרות סבוכה שפירוקה ידרוש חודשים ארוכים ואולי אף שנים רבות של לחימה. אופי התנהלותו של חמאס, ועימותים דומים עם ארגוני גרילה בעולם, מלמדים שגם פירוק כלל המנהרות לא יבטיח בהכרח את סיום המלחמה. אבל מצדדי המלחמה לא שואלים את עצמם, ובוודאי לא מתנדבים לענות, על השאלות "התבוסתניות" האלה, לתפיסתם.

אפשר גם לשאול שאלות דומות את הצד השני: כיצד תושג הכרעתו של חמאס, לשיטתם? הרי חמאס לא יתנדב להיעלם מן העולם. אם תיכנס הרשות הפלסטינית לנעלי השלטון בעזה, ספק אם יהיה בכוחה או ברצונה להתעמת עם חמאס, וספק אם גם כוחות אחרים שמבטיחים היום ללוות את הרשות יסכימו לקבור את חייליהם למען ביטחון ישראל.

העובדה שמול שתי העמדות הנגדיות ניצבות שאלות קשות לא מובילה בהכרח לשיתוק. המודל הוא זה של האדם הפרטי. כשאנשים מתלבטים בין קמצנות לבזבזנות, התשובה הפשוטה והטבעית היא שיש מקרים שהנכונות להוציא כסף נכונה יותר, ובמקרים אחרים חסימת הארנק היא ההחלטה הנכונה. ברוב המקרים נדרשת התנהלות המבקשת איזון באופן מידתי בין שתי התכונות.

מה שנכון במישור הפרטי נכון גם בחיינו הלאומיים והחברתיים. האמת ביחס למלחמה בעזה, כמו בכל סוגיה ציבורית אחרת, איננה שחור־לבן. יותר משהיא צריכה להיות מוכרעת בשיקולים אידיאולוגיים חד־משמעיים, יש לבחון אותה לפי שיקולים מעשיים של עלות מול תועלת, כשלכל הכרעה יש מחיר.

אישית אני מאמין שהשיקולים האלה צריכים לגרום לנו לא להמשיך במלחמה. אבל אכבד כל עמדה שבדיון מושכל תבקש להוכיח את ההפך. המסוכנים ביותר הם אלה שלא רואים שום צידוק בטיעוני הצד השני. לא במקרה זכו בית הלל שההלכה תיקבע כמותם, מפני שהקדימו את דברי יריביהם לשלהם.