נפתח בגילוי נאות: כבר שנים אני חושבת שהפיוט "ונתנה תוקף" הוא מפחיד מדי, מטלטל מדי, ובאופן כללי לא צריך למתוח אותו לכדי חזנות פלוס דממה אימתנית פלוס שירת מרש של צועדים למוות.

כן, גם כשהזמנים היו רגועים יותר, כלומר שגרתיים, והמחזור היה מאותת שהגענו לקטע הזה בתפילה, הייתי חושבת על נשים שאני מכירה ומונה את האתגרים שהן מתמודדות איתן. יתמות, עקרות, התמודדות נפש, מחלות, ילדים עם צרכים מיוחדים, והרשימה עוד ארוכה. הדברים האלה נמצאים בכל קהילה, ככה נראים חיים. תמיד חשבתי שהנשים שמתפללות איתי, ומעבר למחיצה גם הגברים, יודעים מקורות חייהם עד כמה אנו זקוקים לחסד ורחמים כדי להיכתב ולהיחתם לחיים טובים. ומי שלא עובר את הדברים האלה בעצמו, מתפלל ומבקש עבור קרובי משפחה וחברים. לא צריך אפקטים נוספים שיזכירו את זה. כך חשבתי מדי שנה, אבל מאז פרוץ המלחמה ביתר שאת.

לאחרונה דיברתי עם חברה שעוסקת בחינוך. שוחחנו על אלול בואכה עשרת ימי תשובה בבתי הספר של החמ"ד. היא סיפרה שמנהלים ומחנכים בוחנים את הדגשים שלהם לימי התשובה האלה. האם האג'נדה של חזרה בתשובה קלאסית, של מחויבות למצוות, של "בן אדם מה לך נרדם" כי החבר'ה הרבה פעמים ישנים על האף ולא תמיד קמים לתפילה, רלוונטית גם השנה. התלמידים הרי זקוקים לניעור, ומתי הזמן בשנה לעסוק בזה אם לא עכשיו.

אותה חברה, אשת חינוך שניחנה במבט רחב ומעמיק, אמרה לי שהמנהלים צריכים להניח לזה השנה. בני הנוער עוברים כל כך הרבה, גם בהתמודדות הביתית עם כל מה שהמלחמה הזאת מביאה והחרדות שההיקף שלהן עולה, וגם בשאלות על איפה הם בתוך המלחמה, שהשנה ראש השנה וימי התשובה צריכים להיות אחרים. לכל זמן ועת תחת השמיים, וזו העת להביא פנים אחרות של קרבת א־לוקים, תקווה והתחדשות. ואני הוספתי בשקט: "זה לא רק בני הנוער, זה גם אנחנו, המבוגרים".

אנחנו עם חזק בגוף ובנפש אבל גם מותש. החיים עצמם ממשיכים לקרות, עם השמחות והאתגרים שלהם, ועל גביהם המלחמה. רבים מאמינים בצורך למגר את אויבינו עד העצם ולהמשיך במערכה מול הרוע המוחלט, אבל מתקשים לשאת את היומיום שהמלחמה מביאה, את המחירים של המילואים המתמשכים ושל סיכון בני המשפחה, את הלחימה עצמה (אל נשכח את הלוחמים עצמם), את ההתמודדות עם פציעה, שכול או "רק" דאגה כללית ממה שקורה. בעוד כמה ימים עם ישראל יערוך את השולחן וילבש חג, חלקו גם יגיע לבית הכנסת, האולם יהיה מלא מפה לפה, ואז יפתח שליח הציבור במנגינת טרום תפילת ערבית.

ראש השנה מביא איתו יראה ואהבה, ריחוק והתרפקות, המלכת מלך העולם וישיבה על ברכיו, כי אנחנו בן יקיר. תקיעות השופר מחרידות את הלב אבל גם מכריזות שהשם נמצא איתנו במלחמותינו וזוכר אותנו. הן מרחיקות אבל הן גם יבבות של ילדים שלא צריכים מילים כשהם באים לאבא, הם רק מניחים עליו את הראש.

אם יש שנים של שאננות ואולי הציבור קצת מתנמנם (עניין נדיר במדינה שלנו, ובכלל בהיסטוריה היהודית), אז אולי בהן כדאי להדגיש בתפילות ובדרשות ובשיחות עם הילדים ועם עצמנו שיש מי שמנהיג את העולם ושאחת ממידותיו היא דין, ושלושה ספרים פתוחים וכולם עוברים לפניו כבני מרון. אבל בתקופה כזו, כשהלב שלנו כבד ושביר ואנחנו מותשים ורק מחפשים איפה להירגע ולקבל כוחות, אפשר לגרום לכך שהתפילות, ובכלל החג הזה, יהיו מענה רך לכאב. שהם לא יטלטלו את מה שכבר ממילא לא מונח במקום במשך שנתיים, שהם לא יקפיצו את הלב המפרפר יותר מדי ימים בשנה.

אפשר שבחג הזה ובימי התשובה שיבואו אחריו, שליחי הציבור וגם אנחנו נביט יותר אל הברית, נתבונן דרך המשקפיים של "אבינו", קצת פחות דרך נקודת המבט של "מלכנו". אפשר להאריך ולשיר בקטעי התפילה שמדגישים את הרחמים, החמלה והזיכרון, את פסוקי היחד וההבטחה, את הייעוד ואת העתיד הטוב. הרי התפילה מלאה בכל אלה. אנחנו ממילא ניאנח, הלב ממילא יזעק, אבל אפשר לגרום לכך שהתפילה תהיה לנו מקום משען ומקלט, מקום לשאוב ממנו אנרגיות.

איפה היינו

ועוד משהו. רגע לפני שאנחנו נפרדים מהשנה לשלום, פוטרים אותה אולי באיזה "תכלה שנה וקללותיה" בראש מורכן, כי ההרוגים והחטופים והמלחמה, כדאי שנתבונן על מה שהיא הביאה בכנפיה, על איפה היינו בשנה שעברה ואיפה השנה.

בערב ראש השנה תשפ"ה היינו אחרי רצח ששת החטופים, שבועיים אחרי תחילת התמרון בלבנון ששנה שלמה התהלכנו באימה ממנו. חיזבאללה היה שם קוד לכל הפחדים שלנו, סמל לאויב מר שאי אפשר להכריע. ערב ראש השנה נהרגו לנו חיילים בלבנון. בזכותם, ובכוחם של אלה שבאו איתם ואחריהם, כבשנו בדמים את דרום לבנון וטיהרנו את הכפרים המאיימים שנים על בתי הצפון. כמה ימים אחר כך היה מבצע הביפרים ואז חיסול נסראללה הבלתי מנוצח, וצה"ל הסיר את האיום מעל תושבי הצפון ומעלינו. אחר כך הגיע התור של כיבוש חלקים מסוריה (סוריה!) ואנחנו עדיין אוחזים בשטח. ואז התקיפות באיראן שהיו לפלא בתעוזה, בתכנון, בטכנולוגיה ובהישגים, עם הרוגים בצד שלנו וגם הרס, אבל לא כמו שחששנו שיהיה. עוד יעד בלתי מנוצח נפרץ. לאורך כל הדרך הייתה כתישה של האויב, חיסול ארכי־רוצחים, חיפוש וחילוץ חטופים חיים וחללים.

לפעמים הקושי היומיומי גורם לנו להרכין מבט ולחשוב איך עוברים את היום הבא. אבל בה בעת חייבים, וערב ראש השנה הוא זמן מצוין לכך, להרים ראש ולהגיד שהייתה כאן גם שנה טובה, הייתה פה הרבה ברכה. היא הייתה מעורבת בכאב גדול, אבל הקושי לא יכול לפטור אותנו מלהודות על פלא ההצלחות והעזרה השמיימית. גם דרך נקודת המבט הזאת אפשר להתפלל. כרחם אב על בנים כן תרחם השם עלינו, תחל שנה וברכותיה.

Ofralax@gmail.com