זו השנה השישית שברכת "תכלה שנה וקללותיה" נאמרת במחזותינו בעוצמה, בזעקת תחנונים שהולכת וגדלה משנה לשנה. מהפכת האי ודאות שהחלה בהתפרצות נגיף הקורונה התגברה בשנת המריבה סביב המהפכה המשפטית, והכתה שורשים בטבח שמחת תורה תשפ"ד. היעדר השגרה היה לשגרה. אי יציבות הפכה לדבר היציב ביותר.

בחמש השנים האחרונות אזור הנוחות ננעל בפנינו פעם אחר פעם, כשנהדפנו שוב ושוב למרגלותיו של הר געש לוהט. ובכל פעם שחשבנו שלמדנו לצופף שורות כדי למנוע מהלוחות הטקטוניים להמשיך ולהתרחק, התברר שזה קצת גדול עלינו, והתעקשנו להתבצר כל אחד בעמדתו, בקושי לב, עד לשבירת הלוחות, עד לשבירת הלב. וכשלוחות טקטוניים זזים, מגיעה רעידת אדמה קשה, ופורצת לבה, ועולם מתוקן עולה באש.

וזה כבר כמה שנים שכל שנבקש הוא שלא יהי. שתרפה כבר מועקת השנה הזאת מאיתנו, שתצא. מנסים רק להתנער מאירועי השנה החולפת, ומסתפקים באיחולים קטנים של בריאות, של שנה משעממת, של סתם שגרה. ובמילים אחרות, נקיות, אנחנו בעצם מתחננים שלא נכאב עוד, שלא נְאֻיַּם. שלא יעלה המוות בחלוננו. זהו, זו כל הברכה המצופה. כל השפע שהיה ואיננו, ואנחנו מבקשים שיחזור.

את השנה היוצאת הכנסנו עם קצת יותר אוויר בריאות, בעקבות שרשרת אירועי הכרעת חיזבאללה. עם משב חמצן משמעותי ראשון לגוף המותש שלנו; מותש מנגיפים, מחרון אף, מהסתר פנים, ממתקפה. אלא שהחמצן הזה היה עד לא מזמן דרישות הסף שלנו, הבסיס האלמנטרי לקיום הגוף הלאומי החסון שלנו, שנחטף ועונה והתייסר ביום פורענות אחד שטרם הגיע לסיומו.

ומשנה לשנה ברכת "שנה טובה" שלנו הנמיכה ציפיות, לא ביקשה יותר מדי. אפילו לגשמים בעיתם שכחנו לשאת עיניים, ופינו שכח כבר איך נושאים תפילה תמה לשפע טוב. הרי אלה אותן העיניים שטרם יבשו מדמעות, וזה אותו הפה שזועק גם כשהוא אילם בלי קול. כי כבר כמעט שנתיים שאנחנו בתחינת הלב, שרק תיתן לנו לשוב ולראותם, לקדם אותם באוכל ובמשקה, בדמעות ובפרחים. שהרי כבר אמרו לפנינו שיותר מזה אנחנו לא צריכים.

אבל ריבונו של עולם, אנחנו צריכים. אנחנו מאוד־מאוד צריכים. צריכים שישובו, כולם. החטופים, הלוחמים, הפצועים והעומדים והעומדות בפרץ הימים הללו דרוכים וחרדים. שתשוב השפיות, שתשוב היציבות. לא פינוקי שגרה אנחנו שואלים, אפילו לא שיבה לחיי שפע שתפסנו כמובנים מאליהם. עַם קשה עורף מוריד ראש בפניך, בכאב עצמות ושרירים תפוסים. עַם שנושא על לוח ליבו עיגולי מטרה, שמכל כיוון מכוונים אליו נשק. עַם שמצוי בכל רגע ושעה באיום חיים תמידי, ובכל זאת הוא נושא בשמו את שמך. וגם כשהוא נופל למעמקי החושך, הוא עדיין מתעלה ושואף להיות אור לעצמו ואור לגויים.

רחום וחנון, הלא בשמך הבהיר הנביא ישעיהו כי לא קצרה ידך מלהושיע, ולא כבדה אוזנך משמוע תחינותינו. "כי אם עוונותיכם היו מבדילים בינכם לבין אלוקיכם", אמר הנביא, "וחטאותיכם הסתירו פנים מכם משמוע". ובין המרירות והזעם על הגורל הרדוף שקבעת לנו, אנחנו יודעים. אנחנו מבינים. לא אתה הסתרת פניך מאיתנו, אלה אנחנו שבנינו את חומת הסתר הפנים הזאת בינינו לבין עצמנו, וממילא בינך ובינינו. אנחנו אלה שהתעקשנו להתעקש, שהתאמצנו להתנגש. הרי זה בדיוק מה שאמר הנביא: חטאותינו הם שהסתירו פנים. אבל אנחנו גם אלה שרצנו להושיע תחת אש ותחת עול הימשכות המלחמה. זעקות השבר והכעס שלנו והזעם אלה כלפי אלה, לא נועדו לפגוע ולשנות סדרי עולם. הם נולדו בכאב הטבח והמחלוקת, וביקשו למצוא לו פתרון.

אז כן, כדי להשכין שלום בתוכנו, אנחנו נגררים בכל פעם מחדש לגרסאות משתנות של מלחמת אחים קשה. ואין אנו עזי פנים לומר סנגוריה ציבורית עלינו בפניך, אבל אנחנו גם עם קשה עורף בדרישתנו החוזרת שתבוא לפניך תפילתנו: עשה למענך אם לא למעננו. עשה למענך והושיענו.

שבועה שהופרה

השנה הזאת הייתה אולי קשה במיוחד דווקא בגלל ההצלחות הפנומנליות שלנו מול אויבים שנראו לא מנוצחים. דווקא מתוך התקווה שלמדנו איזה לקח, ומעכשיו נעמוד בשבועת הלעולם לא עוד פילוג, לעולם לא עוד איבוד עשתונות. ונתבדינו. זו הייתה שנה קשה משום שהמחלוקות שבו וביקשו לכסות על המאחד. ומשום שנדרשנו לתעצומות נפש ואורך נשימה בזמן מלחמה מתמשכת באופן חסר תקדים, כשחלק מהחטופים עוד לא איתנו.

אז גם השנה אנחנו זועקים שתכלה שנה וקללותיה, אבל הפעם גם קצת דורשים שתחל שנה וברכותיה. ואולי לא נסתפק בדרישות המינימום. אולי הפעם נרשה לעצמנו לחלום בגדול, בגדול ממש. לדרוש שיבוא הגשם בעיתו, שבאביב יפוזרו סביבנו פרחים. שנשוב ונראה את כולם־כולם, ועל הדרך נזכיר שיש עוד דברים שאנחנו בהחלט צריכים. את ברכת האחדות וברכת השגשוג. ברכת הסרת עול גויים ואנטישמים מעלינו. ברכת בריאות הגוף והנפש ואיחוי הקרעים וניקוי הפצעים. והרי יש עוד נבואות ישעיהו שממתינות להתגשם. ריבונו של עולם, הצמח צדקה ותהילה נגד כל גויים. למען ציון. למען ירושלים. למען עמך ישראל. עד יצא כנגה צדקה וישועתנו כלפיד יבער. בבקשה ובתחינת הלב לשנה טובה, מבורכת. מרגשת בשגרת פשטותה.

לתגובות: orlygogo@gmail.com