זכייתו של הסרט "הים" בפרס אופיר, והכתרתו כנציג הרשמי של ישראל לתחרות האוסקר, אינה רק החלטה תרבותית אומללה; היא אבסורד טראגי וסימפטום מדאיג של תהום פעורה בין האליטה האמנותית של ישראל לבין פעימות הלב של אומה מדממת. בזמן שהמדינה נלחמת על עצם קיומה והלגיטימיות שלה בזירה בינלאומית עוינת מאי פעם, מתמודדת עם גלי אנטישמיות ארסיים וקריאות לחרם, ותוך כדי שהיא קוברת את מתיה ומייחלת לשובם של מאות חטופים, הבחירה לשלוח לאקדמיה האמריקאית סרט שבמרכזו נרטיב הקורבנות הפלסטיני היא מעשה של הלקאה עצמית שגובל בבגידה תרבותית.
עוד כתבות בנושא
"הים", בבחינה קולנועית טהורה, הוא יצירה מרשימה. עלילתו, הפיוטית והרגישה, עוקבת אחר חאלד, ילד פלסטיני בן 12 מכפר סמוך לרמאללה, שכל חלומו התמים הוא לראות את הים בפעם הראשונה בחייו. המסע אל החוף, סמל לחופש ולמרחב, נחסם בפניו במחסום צה"לי, שם חייל ישראלי חסר פנים – ארכיטיפ של הכובש המדכא – מונע ממנו את המעבר. מתוסכל אך נחוש, חאלד יוצא למסע רגלי, מסוכן ובודד, דרך פרצות בגדר, כדי להגשים את חלומו. במקביל, אביו, פועל בניין השוהה בישראל ללא אישורים, יוצא למסע חיפושים קורע לב אחריו, מסע החושף את המציאות הישראלית מבעד לעיניו המיוסרות.
אך אמנות אינה מתקיימת בחלל ריק, והקונטקסט של אוקטובר 2023 משנה את הכל. בעולם של אחרי הטבח, הסיפור הזה חדל להיות דרמה אנושית אוניברסלית; הוא הופך באופן בלתי נמנע לכלי נשק תעמולתי. כיצד ניתן, ביושר אינטלקטואלי ומוסרי, להציב במרכז הבמה הבינלאומית את דמותו של חייל צה"ל כמי שחוסם חלום של ילד פלסטיני, בזמן שילדים ישראלים אמיתיים, בשר ודם – כפיר ואריאל ביבס, נויה דן, אמילי הנד – נרצחו באכזריות, נשרפו חיים ונחטפו ממיטותיהם לעזה על ידי מחבלים פלסטינים? הבחירה להדהד את סבלו של הילד הפלסטיני שחלומו נמנע ממנו, בעוד סיוטם המתמשך של ילדינו עדיין צורב את התודעה הלאומית, היא סטירת לחי מצלצלת לקורבנות ולמשפחותיהם. זוהי התעלמות כמעט פושעת מהפצע הפתוח והמזוהם של החברה הישראלית.
הכי מעניין
מתוך הסרט "הים" | צילום: שי גולדמן
הנזק בזירה הבינלאומית עלול להיות קטסטרופלי. בעוד קמפוסים יוקרתיים באמריקה ואירופה הופכים לחממות של הסתה וקוראים להשמדת ישראל, ובעוד בית הדין הבינלאומי בהאג דן בהאשמות שקריות של "רצח עם", מדינת ישראל מספקת לאויביה במו ידיה את "ההוכחה" המצולמת. "הים" יתקבל בחיבוק דוב על ידי תנועות ה-BDS וכל שונאי ישראל, שיראו בו הודאה ישראלית רשמית בעוולות הכיבוש ובאטימות כלפי הסבל הפלסטיני. כל ניואנס אמנותי יימחק, והסרט יוצג כסרטון הסברה מושלם שיחזק את החרם התרבותי, האקדמי והכלכלי. זוהי ירייה ברגל, חבלה דיפלומטית עצמית.
איש אינו קורא לקולנוע מגויס או לתעמולה רדודה. ביקורת עצמית היא נשמת אפה של חברה דמוקרטית בריאה. אך ישנו הבדל תהומי בין ביקורת בונה, הנעשית בתוך הבית, לבין אובדן מוחלט של האינסטינקט הלאומי הבסיסי בזמן מלחמה על הקיום. בחירת נציג לאוסקר אינה רק הצהרה אמנותית, היא הצהרה פוליטית. בזמן הזה, הבחירה ב"הים" אינה ביטוי לאמנות אמיצה, אלא לעיוורון ערכי ולכישלון מחפיר בהבנת הרגע ההיסטורי. המצפן של האקדמיה הישראלית לקולנוע התקלקל, והיא בחרה להפנות את המצלמה החוצה, אל סבלו של האחר, בדיוק ברגע שבו היינו זקוקים יותר מכל שתכוון אותה פנימה, אל סיפורי הגבורה, הכאב, החוסן והתקווה שלנו.
עוד כתבות בנושא
