א.

רגעים ספורים אחרי שסיימתי לכתוב את המילים בהמשכו של הטור הזה, החלה להתפשט הידיעה על ההתנקשות בצ'רלי קירק. מעל ומעבר להגנתו על ישראל או לדיון בכלל עמדותיו, היה קירק סמל לשיח ציבורי שיסודו ברצון טוב - דבר שחסר כל כך על פני השטח האמריקניים, ולמרבה הייאוש הולך ונעלם גם ממחוזותינו.

לא הצלחתי לעצור בעדי מלהסתכל בתיעוד השניות הנוראות שבהן נורה קירק, כשנשמט ראשו מפני כדורו של הצלף. כמו בתיעוד ניסיון ההתנקשות בנשיא דולנד טראמפ לפני שנה בדיוק, היה קשה לא לחשוב מיד על סרטו המפורסם של הצלם היהודי אברהם זפרודר, שתיעד את רצח הנשיא ג'ון פ' קנדי. שוב שמש אמריקנית מאירה, שוב צלף יורה מגובה, והפעם גם ראש נשמט ודם על המרקע.

ההתנקשות בקנדי חרותה בעור האמריקני כסימן שבישר את הבוץ והאש של מלחמת וייטנאם ואת ההמולה הפנימית של סוף שנות השישים. קירק אינו נשיא אמריקני, הגם שרבים ראו בו מועמד עתידי, אבל מותו עשוי להפוך לנקודת מפנה נוספת בתולדות אמריקה וממילא בדברי ימי העולם - בין אם המתנקש יצא מהשמאל הקיצוני ובין אם היה שליח עלום של ארגון טרור או מעצמה אנטי־אמריקנית.

כולנו עומדים על סיפו של הר געש. הישראלים חשים בזאת לגמרי כבר כמעט שנתיים, אך ספק גדול אם האמריקנים לעומתם מבינים היכן הם ניצבים באמת.

ב.

בשעה שכלי טיס רוסיים פלשו למרחב האווירי של פולין התעטפה העיר ניו־יורק במחלצות הרגילות שהיא לובשת בלילות ראשית הסתיו: הג'אז התגלגל על הפסנתרים בעשרות המרתפים הידועים, מאות אלפי פיצות נשלפו במיומנות אגבית מתנורי אבן גדולים, והיגון האנושי באשר הוא הוטבע בנהר שוצף של בירה וקוקטיילים. שום איום ממשי לא נראה בשום אופק גלוי.

נדמה שהעיר הספיקה לשכוח את הימים לפני 75 שנים, שבהם התקיימו בה הדיונים הראשונים על האמנה הצפון־אטלנטית, כלומר זו של ברית נאט"ו, ההסכם הצבאי שנרקם בזהירות ובדייקנות מתוך הכאב החי והבוער של פצעי מלחמת העולם השנייה כדי להבטיח שלא תישנה.

לפי סעיף חמש להסכם, מתקפה על אחת המדינות החברות בברית ההגנה משמעה מתקפה נגד כולן, המחייבת את התגייסות כל אותן המדינות למאמצי התגובה הצבאית הנדרשת. לא לשווא הפכה חדירת הכטב"מים לפולין לכותרת ראשית בעיתוני המערב. זו הרי תקרית שיכולה להיחשב, על אף ההכחשות הנשמעות ממוסקבה, למתקפה רוסית על חברת נאט"ו. ריח אבק השרפה המבשר את אפשרות מלחמת העולם השלישית, שמרחף באוויר מאז המתקפה על קייב ב־2022, התחזק באפו של מי שרגיש לכך. אך זה איננו האף הניו־יורקי.

בשנות השישים שררה בעיר הזאת מציאות אחרת. משורריה וסופריה ציירו במילותיהם את דיוקנה של החרדה המתמדת המלווה את חיי היומיום. ניקוי מתמיד של המקלטים הציבוריים, תרגילי התגוננות בבית הספר, נבואות גוג ומגוג בכנסיות. בהלה ממש, שהגיעה לשיאה בימי המתח של משבר הטילים בקובה, כשהתנגשות צבאית בין שני הכוחות הגרעיניים האימתניים, אמריקה של קנדי ורוסיה של ניקיטה חרושצ'וב, נראתה בלתי נמנעת כמעט. הסרט הנהדר "אנונימי לגמרי" מן השנה שעברה, על שנותיו של המוזיקאי הצעיר בוב דילן בניו־יורק של הסיקסטיז, מפליא לתפוס את תחושת המחנק הגרעיני שאחזה אז במי שעוד זכרו את התמונות האפוקליפטיות מהירושימה ונגסקי. המחנק הזה איננו עוד. איני אומר שהימים שווים לימים ההם ומפחידים כמוהם, אבל הם שונים הרבה פחות משאפשר לחשוב או לקוות.

כבר כמה ימים אני משוטט ברחובות מנהטן, הרובע הניו־יורקי הצפוף ביותר. הגעתי לכאן במחשבה שבכל פינה אתקל באזכור למתרחש בעזה או באוקראינה, או לכל הפחות בביטוי למערכת הבחירות לראשות העיר. בתקשורת הגדירו אותה בתור מערכת הבחירות הסוערת ביותר מזה שנים, בשל עלייתו של הצעיר הקיצוני זוהרן ממדאני, שפחות משבוע אחרי אימת 7 באוקטובר כבר השתמש במילים "רצח עם" ביחס למלחמתה של ישראל בחמאס. ובכן, לא כרזה, לא שלט חוצות ולא סטיקר. עד עתה לא נתקלתי אפילו בביטוי קלוש לכל אלה. למעשה, רק בבית הקפה שמילים אלה נכתבות בו הבחנתי לראשונה, על קיר בית הכיסא, בכיתוב עברי: "למה הם עדיין בעזה?"

איני טוען ששיטוטיי האקראיים עלו לכדי מדגם מייצג של ניו־יורק. ברור שמקומות אחרים בעיר רוחשים יותר ממנהטן, התיירותית למדי. אבל גם בדיקה של העיתונות המקומית מעלה פער אדיר בין הדרמה במסדרונות הפוליטיים ובין מציאות החיים הממשית.

אם יש מחאות גדולות, הסימנים שהן מותירות אחריהן מנוקים ביסודיות במהרה. שיעור ההצבעה בבחירות המקומיות בעיר מצוי זה שנים בהתרסקות רבתי, וגם אם מומחים מאמינים שייתכן שמועמדותו של ממדאני תעלה אותו מעט - שיעור ההצבעה עדיין יישאר נמוך להחריד. ניו־יורק אדישה במידה רבה לזהות היושב בבית העירייה במנהטן תחתית, וממילא גם לנעשה בבניין האומות המאוחדות, המרוחק משם כחצי שעת נסיעה במכונית.

מדוע אני כותב את כל זה? כי בניו־יורק, שעודנה המשפיעה בערי העולם, פגשתי ברוחב הפער בין הדרמטיות של מה שמונח על הכף האוניברסלית ובין הנינוחות מעוררת הקנאה של היומיום (של אלו שמזלם שפר עליהם, כמובן). רחשי מלחמה עולמית? מאבק על ליבה של העיר? כל אלה הם במובנים רבים הערות שוליים לקיום. הן לעיתים מעניינות, אך לא הכרחיות.

הרי לפני 24 שנים בדיוק התעוררה ניו־יורק לקריסת מגדליה, ואמריקה כולה הסתחררה לתוך מלחמה בטרור שעוד לא תמה, שהביאה למותם של כמיליון איש באופן ישיר - ולטענת מומחים למספרים כפולים ומכופלים מזה באופן עקיף.

השנים החולפות אלחשו את הפחד והזעם אצל רבים, ובעיקר הביאו לעולם צעירים שלא זוכרים את היום האפל ההוא בתולדות עירם. ישראלי בניו־יורק של 2025 יתקשה מאוד להעביר את תחושת הדחיפות שמלווה את מלחמתו בציר הטרור האיראני. הוא מדבר בשפה שנדמית כאן מיתולוגית כמעט, במיוחד לאוזניים רכות בשנים.

איני כותב את המילים הללו כדי ללעוג לניו־יורק. יש יופי גדול וחשיבות רבה בקיום העצמאי של עיר הפלאים הזו. אבל היא סמל לבדידות המזהרת של הישראליות בבואה בשערי בירות המערב.

זו לא שאלה של הסברה, אלא של תודעה. ישראל כבר חצתה את הגבול אל הצד של המדינות שבתודעת מלחמה. ניו־יורק, כמשל לרובו של המערב, איננה שם. זוהי החלוקה הראשונית של המציאות: תודעת שלווה או מלחמת קיום.