תשמעו סיפור, זה סיפור שקרה לחברה טובה שלי ששמה ליזי. לפני כמה ימים היא נסעה באוטו שלה ברחוב נמיר בתל אביב, ואיזה אוטו חתך אותה בכביש, באגרסיביות ישראלית כזאת מוכרת ומבאסת, וכשהוא חתך אותה, הוא שפשף את המכונית שלה מקדימה, וליזי עצרה את האוטו, והבחור שחתך אותה בכביש יצא מהאוטו שלו, והתחיל לצעוק עליה באמצע הכביש, "מה יש לך! למה את לא נותנת להיכנס! מה יש לך!" וליזי אמרה לו, "מה אתה רוצה, אני נוסעת בנתיב שלי, זה אתה שנכנסת", והבחור, משום מקום, ניגש לרכב שלה, ובשיא האגרסיביות – הביא אגרוף נזעם למכסה המנוע שלה, שהתקמט כזה. נהיה בו בור. והבחור, פשוט נכנס לרכב שלו, וברח משם, ממש נמלט, וליזי הספיקה לקרוא את המספר שלו, כדי להגיש נגדו תלונה במשטרה, שתפקידה הוא לשמור על הסדר הציבורי. ומן הסתם המשטרה תנפנף את הסיפור הזה, כי המשטרה שלנו גמורה לגמרי. אנחנו חיים בימים איומים. איש הישר בעיניו יעשה.

ויש לי עוד חבר טוב, שהיה השבוע עם הילדים שלו, ב"אושר עד". שם יש לפעמים תור למעליות שמובילות לחניון. והחבר שלי עמד בתור, ופתאום עגלה של מישהו אחר נתקעה בו. והוא כזה אמר, איי! כי זה כאב לו. והבחורה שנתקעה בו, נערה צעירה, בת שבע עשרה בערך, הסתכלה עליו, ואמרה לו – "בסדר, מה אתה מגזים!" והחבר שלי אמר לה, "אם את נתקעת בבן אדם את יכולה לבקש סליחה". ופתאום אבא של הנערה, שהיה שם לצידה, התחיל לצעוק עליו, הוא התקרב אליו ואמר "אתה לא תחנך את הבת שלי! אתה שומע!", והחבר שלי, שהיה בהלם מוחלט, ניסה להרגיע את הרוחות, הוא היה שם עם שני ילדים קטנים, אז הוא אמר כזה בעדינות, "טוב בוא נרגיע, לא חבל על העצבים", והאבא הרים את הקול, וצרח – "לא, לא חבל! לא חבל על העצבים!". ובדיוק אז המעלית הגיעה. והחבר שלי נכנס פנימה למעלית, עם הילדים שלו, שהיו ממש מבועתים. וכשהמעלית נסגרה, מצמרר אותי לכתוב את זה, האבא של הנערה, איחל לבת המתוקה והקטנטנה, בת הארבע, של החבר שלי, שהיא תחלה במחלות איומות. אתם קולטים. זה הסיפור. סיפור אמיתי שקרה השבוע.

וגם אני נחשפתי לאלימות נוראית השבוע. זה קרה כשביקרתי את אמא שלי בירושלים. פשוט ישבתי אצלה במטבח, ופתאום שמעתי צעקות איומות מחדר המדרגות. אני לא בטוח אם זה היה סכסוך בין שכנים. או ויכוח בין בעל דירה לשוכרים. לא שזה משנה. מה שמשנה זה ששמעתי קללות מגעילות. וצעקות נוראיות. וכמו בסיפור של ליזי בדרך נמיר, כמו בסיפור של החבר שלי באושר עד, גם שם, הכול התלקח בשניות ספורות. ממש בשבריר שנייה. איזה עצוב.

יש אלימות וכעס ועצבים באוויר. מרגישים את זה בכביש, בסופר, בפייסבוק, בכל מקום. אני מרגיש את הכעס הזה כבר כמה חודשים. אבל בימים האחרונים מגיעים אליי עוד ועוד סיפורים קטנים גדולים כאלה, של התפרצויות זעם מכוערות. יש זעם באוויר. ואין לי ספק שזה קשור למלחמה. לתסכול שהמלחמה הזאת מביאה איתה. לייאוש שמתפשט בלב לאט לאט. כמעט שנתיים חלפו מאז שהמלחמה פרצה. וחמאס לא נכנעים. והחטופים לא חוזרים. ואיש לא לוקח אחריות, ושום ועדת חקירה לא קמה, ואין אור בקצה המנהרה. ויש אלימות. החדשות מלאות באלימות. הרי אין דבר אלים יותר ממלחמה.

וגם אם המלחמה הזו צודקת ומוצדקת, גם אם אנחנו נלחמים על חיינו, על גורלנו, על עתיד ילדינו, עדיין – מלחמה היא הדבר הכי אלים שיש. אתרי החדשות מלאים בתמונות חורבן וזעם. מכונת המלחמה משתוללת. עזה בוערת. פעם ב־ עדיין נשמעות אזעקות. יש זעם באוויר. והוא לא נעלם. הוא מתגבר והולך, ונמשך ונמשך ונמשך. וכעס תמיד ממשיך הלאה. זה משהו שאני מלמד את הילדים שלי. כעס לא נשאר במקום. אם מישהו עצבני, העצבים שלו עוברים הלאה. הוא מדביק אנשים אחרים. וככה גם אלימות עובדת. אלימות מביאה אלימות מביאה אלימות. מלחמה מביאה עצבים. כולנו מתבשלים באותו סיר מבעבע של זעם. והזעם הזה נכנס לנו ללב. הוא זורם לנו בעורקים, ומחפש את דרכו החוצה.

יש אלימות באוויר. מתישהו היא תתפוס גם אותי. וכל מה שנותר לי זה להתפלל, שאצליח לעמוד מולה. לא להתרגש ממנה. לא להיפגע ממנה. לא להיגרר אליה. כל מה שנותר לי זה להתפלל שאצליח להיות אדם רך ואוהב ונדיב ואיטי. שאצליח לא לכעוס ולא להתעצבן ולא להתרתח על כלום. החיים קשים גם ככה, הם מסתדרים מצויין, לא צריך להוסיף להם עוד כעס. זאת דעתי.

ומילה לסיום. לפני שמונה שנים, קיבלתי הזמנה מרגשת מתמר פרלשטיין לכתוב טור שבועי במוצש. שמונה שנים חלפו מאז. הטור הזה פותח שנה תשיעית. אני אסיר תודה לנצח על ההזדמנות שניתנה לי, לכתוב כאן את הלב שלי הלאה, להיות חלק מהעיתון הנפלא הזה, שחותר אל העומק ואל התקווה. ובעיקר, אני אסיר תודה לכם ולכן, קוראות וקוראים אהובים. תודה שאתם כאן, תודה שאתם קוראים אותי מדי שבוע. הכול שלכם והכול בשבילכם. תודה.