אחד אחד התחילו להגיע השמות של נרצחי הפיגוע ברמות, ואיתם החלו לטפטף סיפורים קטנים ופרטי ההלוויות. לא הכרתי אף אחד מהנרצחים, אבל כל שם שהותר לפרסום העמיק את העצב. בסוף היום נודע כי עם ישראל איבד גם ארבעה לוחמים בעזה. מכל הפנים והשמות, הייתה הלוויה אחת שלא יכולתי להפסיד. היא התקיימה ברחוב שמאחורי הבית שלי. יעקב פינטו, בן ה־25, למד כמה שנים בישיבת "דרך אמונה" ששוכנת פה בלוד. הוריו אינם גרים בארץ. אולי משום כך הוחלט שכאן יתאספו הקרובים והחברים, כאן יספידו אותו, מכאן הוא יצא לדרכו האחרונה.

פסעתי אל הישיבה החרדית שאני מכירה רק מעט. אני רואה את הבחורים בדרך אל הסופר או בחזרה ממנו, והמבנים שבהם הם ישנים שימשו כמה פעמים את החבר'ה של בני עקיבא בשבתות נופש לילדים עם צרכים מיוחדים. זהו, לא יותר מכך. האם אנחנו צריכים להכיר יותר?

התחלנו להתקבץ לבית המדרש. חיפשתי קרובות של משפחת פינטו, אבל מצאתי נשים משיכון חב"ד פה בעיר. לא מכירות איש, רק הגיעו להשתתף בהלוויה. לב רחב יש ללודאים. לאט לאט הגיעו גם בני משפחה, חברים, ונשים ונוער מהקהילה שלנו. הצטופפנו בעזרת הנשים הצרה, שלא הצליחה להכיל את כולנו. המחיצות הסתירו את המתרחש ולא ראיתי דבר. האמת? לא היה צריך לראות. הקולות הרעידו את הקירות וטלטלו את השמיים.

נשות המשפחה בכו וצעקו. לא הבנתי את הנאמר, רק את השם "יעקב" שחזר על עצמו. הנימה, המנגינה נשמעה כמו "תחזור", או "אל תלך", או "תחזירו לי אותו". הצעקות שיצאו מלב נשבר היו כל כך הולמות. אני חושבת שכל הלוויה של הרוג מלכות הייתה צריכה להיות כזאת. אולי כל הלוויה של מי שלא נפטר בשיבה טובה. עוד מעט יגיעו ההספדים של הרבנים ואיתם צידוק הדין. אבל רגע, הכאב גדול כל כך. מותר לצעוק אותו, צריך לצעוק. א־לוהים שבשמים, הכול שלך והכול מידך, אבל קשה לנו וכואב לנו ואנחנו מתווכחים על זה. אנחנו רוצים אותו פה, הוא לא היה צריך ללכת, כמה עוד מוות? אנחנו לא יכולים, באמת לא יכולים, די בבקשה.

ואז הגיעו ההספדים של ראשי הישיבות שבהן למד. ומתוך דברי התורה בהגייה מעורבבת יידישאית־ישראלית, האירו קרני אישיותו של יעקב, שבצעירותו ראש הישיבה שלו קרא לו "חכם יעקב". יעקב גדל בקהילה קטנה וחמה בעיר הספרדית מלייה, בן בין בנות. בגיל 15 עלה לארץ לבדו, כי החליט שכאן הוא רוצה לגדול ולהשתקע.

יעקב למד בישיבת נהורא, ישיבה תיכונית חרדית. אפשר רק לדמיין מה עובר על נער צעיר שמתגורר כאן לבד. את השבתות והחגים עשה בין קרובים וחברים. ראש ישיבת נהורא סיפר שפעם הוא שאל את יעקב אם לא קשה לו, אם לא חסרים לו ליטוף של אמא ומילה טובה של אבא. יעקב השיב שהוא מרגיש את הליטופים והאהבה שלהם עד אליו. שהוא עטוף.

חודשיים אחרי שעלה לארץ הוא כבר התחיל לחפש למי הוא יכול לעזור בישיבה, איפה הוא יכול לתרום. אחרי שסיים בנהורא הוא החל ללמוד בישיבת "דרך אמונה" בלוד, שמיועדת לבוגרי ישיבות תיכוניות חרדיות. ראש הישיבה דיבר על החיוך שקרן ממנו תמיד, על האור שהכניס לכל מקום, על השמחה. הוא סיפר על הפעלתנות והעשייה שלו, על תרומתו לענייני הכשרות בישיבה.

החתונה של יעקב התקיימה לפני שלושה חודשים, בזמן מבצע עם כלביא. השמיים היו סגורים, והוריו לא הצליחו להגיע כדי להוביל אותו לחופה ולרקוד איתו. החברים סיפרו שיעקב ביקש שהחתונה תצולם ללא הפסקה ותועבר להורים ולמשפחה בשידור חי.

אחרי חתונתו עבר יעקב לירושלים והחל ללמוד בכולל, ובמקביל לעבוד בתפקיד חינוכי בישיבת "חדוות התורה", ישיבה שמשלבת לימודי קודש עם הכשרה מקצועית לנערים חרדים. ביום שני בבוקר נסע יעקב לכולל כדרכו. שני כדורים של המחבלים פגעו בו. הוא הספיק להתקשר לרעייתו הטרייה ולומר לה: "יש פיגוע, אני אוהב אותך. תגידי להורים שלי שאני אוהב אותם". כך סיים את חייו, שולח למשפחה מסר של אהבה.

שני תדרים

יעקב בחר בארץ ישראל ובתורתה ובעם שיושב כאן. אילו הוא היה ממשיך במסלול חייו בספרד, הוא היה חי עדיין חיים שלווים בחיק משפחתו המחבקת, אולי תומך או תורם לישראל מרחוק. אבל הוא החליט לחתוך מהגולה, לגדול ולהתגדל כאן למרות הקושי, להתחתן פה ולכרוך את גורלו בגורל העם והארץ. הוא חי במסירות נפש, וכך גם נרצח.

רוב הציבור בהלוויה היה חרדי. הרבה הרהורים עלו בי תוך כדי ההצטופפות עם נשים חרדיות שבנסיבות אחרות ולאור המלחמה המתמשכת אולי לא הייתי מרגישה בנוח איתן. הראש חשב בשני תדרים. האחד שותף מלא לכאב הנורא, ולתפילות לכוחות ונחמות למשפחתו ולחבריו. השני הבחין שבכל דברי ההספד היה רק משפט אחד שרומז למלחמה. רבו ביקש שיהיה מליץ יושר על "האנשים שצריכים לחזור הביתה כבר שנתיים". מלבד זאת, לא היה שיח על עם ישראל או על המלחמה שהוא נמצא בה. יד המחבלים אינה מבחינה בין המגזרים בעם, וגם לא רגבי אדמתה של הארץ הטובה שבה נטמנים הנרצחים, אבל התחושה שלמרות הכול יש כאן שני עולמות מקבילים – כאבה.

אנשי הישיבה חילקו לכל הבאים כמה פרקי תהילים, וגם את הפיוט "אזכרה א־לוהים ואהמיה" מתוך הסליחות. הלב כרע מכאב, המילים נאמרו בכוונה גדולה ובמיוחד הבית האחרון: "יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ שׁוֹמֵעַ קוֹל בְּכִיּוֹת, שֶׁתָּשִׂים דִּמְעוֹתֵינוּ בְּנֹאדְךָ לִהְיוֹת, וְתַצִּילֵנוּ מִכָּל גְּזֵרוֹת אַכְזָרִיּוֹת, כִּי לְךָ לְבַד עֵינֵינוּ תְּלוּיוֹת". אחרי הפיוט, נצעקו הפסוקים של סוף תפילת נעילה. ואני הרגשתי כאילו אמרנו את כל הסליחות שבעולם, ועכשיו רק נשאר לתת לעם הזה שנה באמת טובה.

Ofralax@gmail.com