תודה לכל המגיבים, מעל דפי העיתון ובהודעות האישיות.

בתחומים רבים מבחן התוצאה הוא מבחן לא הוגן; לא כן לגבי פוליטיקאים. אנחנו נותנים להם הרבה כוח, כבוד וכסף (לא לכיסם, אבל לשליטתם) וגם אי־אלו מנעמי שלטון, ובתמורה דורשים רק דבר אחד: תוצאות. לא סיפורים ולא הסברים "מה היה אילו". אם אחרי שנתיים של מלחמה נגד כוחות טרור נחותים בהרבה, אלה התוצאות – מדובר בכישלון. אינני מוקיר טהרנות ואינני מחפש שלמות, ושיקולי רע במיעוטו אינם זרים לי, אבל מי שמביא לנו תוצאות גרועות  במבחן החשוב ביותר – לא יוכל לקדם את הדברים החשובים לי, גם אם הוא מייצג מטרות דומות (שלא לדבר על כך שהוא גם ראוי ל"עונש"). מי מזיק יותר, זה שאינו שותף למטרותיי או זה ששותף להן אך עובד גרוע – אכן שאלה קשה, ואוי לנו שזוהי הדילמה במצבנו.

הניסיון לטשטש את הכישלון באמצעות הצבעה על הישגים – בעייתי בעיניי. הלא הסכמתי שקיימים הישגים, אלא שאחרי לחימה כה ארוכה וקורבנות כה רבים, איננו יכולים להרשות לעצמנו להסתפק בהישגים. אחרי למעלה משנה שבה הניצחון המוחלט מובטח, אנו זכאים לצפות ליותר – ודאי מול אויב כזה (שהשוואתו לוורמאכט הגרמני מביכה בעיניי). ידועה אמרתו של קלאוזביץ כי "המלחמה היא המשכה של הדיפלומטיה באמצעים אחרים", אולם אותו קלאוזביץ הדגיש גם את הצד השני – כי הדיפלומטיה היא המשכה של המלחמה, ובה מושג המימוש של פירותיה. וכאן אנחנו רואים שמצבנו עגום, וחמאס, בסיוע אומות העולם, עודנו משחק בנו. חייבים לומר את הדברים גם אם אינם נעימים לאוזן. אם כל הצבעה על כישלון תוצג כ"פגיעה מורלית" – כיצד נתקן עיוותים?!

אחת התוצאות של הכישלון בעזה הוא התחזקות השמאל הישראלי, גם זה הפחות מתון, ואף התחזקות ביטחונו העצמי. השאלה איננה אם מרצ מיוצגת או לא (אגב, היא תהיה מיוצגת בכנסת הבאה במסגרת גוש שמאל), אלא מה טיבו של השיח. הדם שרתח בימים שלאחר הטבח כבר נרגע, ודברים שאנשי שמאל השמיעו אז – הם מוקיעים בזעזוע היום. במקביל, הם גם חוזרים במהירות לשיח שלפני 7 באוקטובר 2023, ואף לשיח של 25 בספטמבר – הלא הוא יום הכיפורים תשפ"ד. מה שנתפס בעינינו כסטירת לחי ליהדות ולנו, נראה מוצדק בעיני רבים מהם, והם עוד מאשימים את המתפללים בפרובוקציה מכוונת. כן, יש "פלורליסטים" שעבורם תפילה מסורתית ברשות הרבים היא פרובוקציה. רבים מהם חיים בסרט מוזר שבו הם רואים עצמם כמחתרת הירואית הנלחמת נגד כת פשיסטית קנאית שהשתלטה על המדינה ובאה להנחית עליהם משטר של חושך וטירוף; מי שקורא את שיחם ושיגם בעיתונות וברשתות החברתיות מבין אל נכון על מה אני מדבר. המרכז והשמאל המתון אינם מוקיעים אותם ורואים בהם בעלי ברית, כי הביביפוביה היא הדבק המלכד שם. אם החרדים נחשבים למי שמסבים נזק גדול מכוח מעמדם כשותפים "בלבד" – הללו על אחת כמה וכמה. ממשלת אחדות, על אף שמה היפה, איננה בהכרח ממשלה שמביאה אחדות. כאשר היא מושיבה אל שולחן הממשלה אנשים חדורי דמוניזציה של הזולת ותיאוריות קונספירציה, היא רק מגבירה את הפילוג.

יש לקוות שהשנה החדשה תביא עימה רוח חדשה וגם אנשים חדשים שיצליחו יותר מן הגוורדיה הנוכחית, בימין ואף בשמאל. אז גם אוכל להרשות לעצמי להיות פחות מוטרד, ולא רק מן השמאל.