בתור חבר קיבוץ נחל־עוז, רס"ן במילואים ששירת מאות ימים מאז פרוץ המלחמה, אני פונה אליך מתוך תחושת דאגה עמוקה לנוכח ההחלטה להסיר את המניעה הביטחונית על חזרה ליישוב. ההחלטה אינה עומדת במבחן הציבור, המציאות המבצעית והזיכרון שלנו כחברה שחוותה את האסון ב־7 באוקטובר, וכן אסונות שקדמו לו.

הגעתי עם בת זוגי לנחל־עוז בעקבות מבצע צוק איתן. היינו זוג צעיר ללא ילדים, חלק מקבוצת משפחות שהחליטו לעשות מעשה ולהקים בית בעוטף עזה ביישוב שהפך מזוהה יותר מכול עם המציאות הביטחונית הקשה ששררה כאן.

נחל־עוז סבל מירי תלול מסלול והיה חשוף לאיום המנהרות: זכור לכול אירוע החדירה לפילבוקס נחל עוז, שבו נהרגו חמישה לוחמי ביסל"ח 17. אירוע נוסף שנצרב בזיכרון הוא מותו של הילד דניאל טרגרמן ז"ל, בן 4, מפגיעת מרגמה סמוך לבית משפחתו. מאפייניו של האירוע הזה קרובים באופן מכאיב למציאות העכשווית, והוא עשוי להתרחש כעת שוב, הפעם במשמרת שלך.

במהלך מלחמת צוק איתן, באוגוסט 2014, המדינה עודדה את תושבי העוטף לחזור לבתיהם למרות התמשכות הלחימה. זכור בהקשר הזה "נאום הכלניות" של הרמטכ"ל דאז בני גנץ. בימים האחרונים של המלחמה, רגע לפני הפסקת האש, נשמעה אזעקת צבע אדום. משפחת טרגרמן, שהייתה בין המשפחות שחזרו לקיבוץ, ניסתה לתפוס מחסה. דניאל בן הארבע לא הספיק להגיע לממ"ד ונהרג. האסון הותיר פצע בלבבות חברי הקיבוץ מאז ועד היום. רבים עזבו בעקבות השבר.

אנחנו נמנינו עם הצעירים שהגיעו למלא את השורות, להיאחז בקרקע ולהחיות אותה. בנחל־עוז הקמנו בית ומשפחה. ארבעת ילדינו נולדו שם, וכיום הקיבוץ והעוטף הם מרכיבי זהות יסודיים בהווייתנו.

אנו מסוגלים להישיר מבט לסכנה. בחרנו לקחת על עצמנו משימה לאומית, לחיות את חיינו לאור משפטו האלמותי של יוסף טרומפלדור: "במקום שבו תחרוש המחרשה היהודית את התלם האחרון שם יעבור גבולנו". אך אנו מחויבים לנהוג באחריות כלפי ילדינו. המעשה האידאולוגי, אל לו שיביא אותנו לעשות עוול לחסרי הישע שחוסים תחת ידינו.

על אף החוויה הקשה שעברה משפחתי ב־7 באוקטובר, התגייסתי מיד למילואים בעצה אחת עם אשתי, ומאז שירתּי יותר מ־600 ימי מילואים כקצין קרבי בלחימה בצפון. מחויבותי למדינה ולביטחונה היא מוחלטת, אך אינה גורעת מחובתי להתריע כשאני רואה שהחלטות מתקבלות בניגוד למציאות בשטח ובאופן המסכן את משפחתי וקהילתי.

לכן אני מבקש להעלות בפניך טיעונים שבוודאי לא חמקו מעיניך, ושיש בהם כדי לעצור את חזרתן של משפחות רבות לנחל־עוז.

זהו אחד היישובים הקרובים ביותר לגדר, והוא שוכן בתוך משפכי הירי הרלוונטיים לרוב כלי הנשק שבידי צה"ל וארגוני הטרור ברצועה. משמעות הדבר היא שכל ירי בשכונת שג'אעייה הסמוכה חושף את תושבי הקיבוץ לסכנת פגיעה מכדורים תועים.

ואכן, לאחרונה פוגעים כדורים תועים בתוך שטח הקיבוץ, ובנס לא היו נפגעים עד כה. ריבוי האירועים סמוך לגדר והלחימה העזה יוצרים גם מפגע רעש בלתי נסבל, הכולל שריקות פגזים, פיצוצים עזים, ירי מקלעים ופעילות אווירית בכל שעות היממה, וביתר שאת בשעות הלילה. די במפגע הרעש לבדו כדי להפוך את תנאי החיים בנחל־עוז לבלתי ראויים, אך ההקשר הברור לכולנו יוצר השפעה נפשית כפולה ומכופלת על ילדינו, המתמודדים ממילא עם החוויות הקשות.

מיקומו הגיאוגרפי של הקיבוץ מגביל את יכולת ההתמגנות של התושבים. ראשית, בשל הקרבה החריגה לגדר הגבול זמן ההתרעה העומד לרשות תושבי הקיבוץ הוא כ־13 שניות בלבד, מה שאינו מאפשר מענה יעיל למשפחות, לילדים ולאנשים עם מוגבלויות. שנית, ברור שהקרבה לקו הגבול פוגעת ביעילות מערכת כיפת ברזל ליירוט רקטות קצרות טווח ומרגמות המכוונות לקיבוץ.

הדחיפות בהחזרת החיים בעוטף למסלולם מובנת לי. גם אני שותף לה. נחל־עוז הוא הבית שלי. אני חולם לחזור ולגור שם, לשקם את החיים שנעצרו, ולהנציח את חברינו שנרצחו ואת לוחמי צה"ל, השוטרים והאזרחים שנפלו בהגנה עלינו.

אך אין די ב"הסרת המניעה הביטחונית" כדי להשיב את החיים לקיבוץ. לצערי, חלפו הימים שבהם יכולנו לנהוג באמונה עיוורת כלפי הדרג הצבאי והמדיני, המבטיחים לנו הגנה. הניסיון המר מלמד כי עלינו לוודא בעצמנו שהדברים עולים בקנה אחד עם ההיגיון הבריא, ולשם כך לאתגר את התפיסות ולהתנגד ללחצים פוליטיים המשפיעים על קבלת ההחלטות.

בפועל, הסרת המניעה הביטחונית אינה תורמת לתקומת היישוב ולשיקומו. ההפך הוא הנכון: היא מפריעה ומזיקה. אני קורא לך, אלוף הפיקוד, לעצור לרגע ולבחון את החלטתך מחדש. אל תאפשר ללחצים פוליטיים להכתיב את גורלנו. כל עוד נמשכת לחימה עצימה ברצועה – החזר את המניעה הביטחונית לתוקפה.

ד"ר אבישי אדרי הוא רס"ן במיל', חבר קיבוץ נחל־עוז