מי שסייר בגוש עציון בחודשים האחרונים מבחין בוודאי בתנופת התיישבות חסרת תקדים: שכונות קרוואנים רבות נבנות סביב חלק גדול מהיישובים שלנו, חוות חקלאיות קמות בנקודות אסטרטגיות שחלמנו עליהן שנים, דרכי ביטחון נסללות ומשפרות את השליטה שלנו במרחב, מיזמי תיירות פורחים ומטיילים גודשים את המעיינות, השבילים ושכיות החמדה. גם צימרים צצים כפטריות אחר הגשם ברחבי הגוש, וחאנים של מטיילים מוקמים בהר ובמדבר.

קצב הריסת הבנייה הערבית הלא חוקית, שמסכנת אותנו, כמעט הוכפל בשנה האחרונה. מבנים בלתי חוקיים רבים שנבנו סמוך ליישובים ובצידי הדרכים נהרסים מדי חודש, אחרי מאבק ארוך מצד מועצת גוש עציון. המציאות בתחום עדיין רחוקה מלהשביע רצון, אבל יש התקדמות.

גם בהיבט הביטחוני זו תקופה מהרגועות שהיו ביהודה ושומרון, אף שבגוש עציון ספגנו לאחרונה פיגוע קשה במתחם הקניות הסמוך לצומת הגוש, שבו נרצח שלו זבולוני הי"ד. השקט היחסי הגיע הודות להתקפה נחושה של צה"ל על האויב בכל רחבי יהודה ושומרון. המחבלים עסוקים בבריחה מכוחות הביטחון ובקבורת חבריהם, וממילא פנויים פחות לתכנון פיגועים. המוטיבציה שלהם לא פחתה, אבל היכולות שלהם נשחקות. מדי לילה נעצרים מחבלים במיטותיהם, בעוד שמחבלים אחרים מחוסלים במבצעים מיוחדים.

ההתיישבות וכוחות הביטחון צועדים יד ביד, ונדמה שההבנה הבסיסית הזו, שלא השתנתה מאז מלחמת השחרור, עדיין מחייבת אותנו להיאחז בהר. כפי שכתב שלום גרנק הי"ד, חבר קיבוץ כפר־עציון: "אנו חיילים, קיבלנו פקודה להיות פה ולהחזיק בעמדה זו. אנו ממלאים את הפקודה, את צו היישוב. זוהי עמדה קדמית של ירושלים, אנו שומרים על חומותיה".

למרות פריחת ההתיישבות והשקט הביטחוני, התקשורת המגזרית והרשתות החברתיות רוויות בהתלהמות ובהתקפה על צה"ל, שב"כ והמשטרה. חמור מכך, מתרבים המקרים של התקפות פיזיות על חיילים ועל תשתיות ביטחון. זוהי פעילות של עשרות צעירים בלבד, שרבים מהם לא גדלו ביהודה ושומרון, אבל השיח והאווירה מחלחלים ומחללים את קדושת מפעל ההתיישבות.

עשרים שנה אחרי עקירת גוש קטיף, התעסקנו רבות בשאלה איך היה אפשר למנוע את הגירוש. תשובתי אחת: אם רוב מכריע של הציבור היה מרגיש כלפי גוש קטיף את מה שהוא מרגיש כלפי הגולן, אריאל שרון לא היה מצליח – אולי הוא גם לא היה מנסה – להעביר את תוכנית ההתנתקות, ואנו היינו שוחים בחופי הזהב של חבל עזה.

אחרי 7 באוקטובר הקונצנזוס סביב נחיצות ההתיישבות ביהודה ושומרון היה אמור להיות מוחלט. טענותינו הוכחו היטב: במקום שיש התיישבות יש הרבה פחות מחבלים משני צידי הקו הירוק. עם ישראל רוצה להתקרב אלינו משום שהוא מבין שהיהודים ביהודה ושומרון הם חומת המגן שלו. לצערנו, קומץ שולי מתאמץ להרחיק את עם ישראל ממפעל ההתיישבות, שמציין בקרוב שישים שנות היאחזות בהר. הקומץ הזה, בהתקפות בלתי מרוסנות, פוגע גם בכוחות הביטחון - ואת המחיר של צבא חלש כולנו מבינים.

בעיקר יש כאן מידה לא מבוטלת של כפיות טובה כלפי מי ששומרים עלינו, ומסכנים את חייהם כדי להגן עלינו, ערים בלילה כדי שאנחנו נוכל לישון בשקט, ומבינים יותר מתמיד שההתיישבות, המאחזים והחוות עוזרים לביטחון. בעידן הרשתות החברתיות וקבוצות הוואטסאפ מופצות שמועות למכביר שמאלצות אותנו להתמודד עם שאלות תלושות מהמציאות, במקום שנוכל להתעסק בבנייה ובצמיחה. אנו נשאלים איך יש לנו צבא כל כך אכזר, שמטרתו לפגוע בהתיישבות ולחסל את כל החוות החקלאיות שאנו מקימים בדם, יזע ודמעות. לקרוא ולא להאמין.

המגמה הזו, שמקורה בהפצת שקרים, עלולה לפגוע במפעל ההתיישבות האדיר של חזרת עם ישראל לכל חבלי המולדת. כל מי שחרד לעתיד מפעל ההתיישבות ביהודה ושומרון לא יכול להרשות לעצמו להחריש בעת כזאת.

ירון רוזנטל הוא ראש המועצה האזורית גוש עציון