בעשרות שנות קריירה – כדיפלומט, כחבר כנסת, כשר וכראש הממשלה, ואפילו כראש האופוזיציה במידה מסוימת – הקפיד בנימין נתניהו למנוע את הקמתה של מדינה פלסטינית. לאורך השנים הוא נקט צעדים שרבים בימין ראו כחסרי אחריות במקרה הטוב, ונפשעים במקרה הפחות טוב: הוא מימש את הסכם וואי, אישר את הסכם חברון, הצביע בעד ההתנתקות (הוא לא הוביל את ההתנגדות אליה), והסכים למדינה פלסטינית בנאום בר־אילן ב־2009. אבל בסופו של דבר הוא הצליח - לא קמה מדינה פלסטינית.

נתניהו יטען שכל הצעדים הללו היו למעשה תמרונים מדיניים ופוליטיים הכרחיים כדי למנוע הקמת מדינת טרור ממזרח ומדרום־מערב. בין כך ובין כך, את ההישג הכביר הזה אי אפשר לקחת ממנו. בעת שלטונו לא קמה מדינה פלסטינית, למרות לחצים כבדים מבית ומחוץ. הוא עמד איתן מול שותפיו לקואליציה משמאל ומול מנהיגים זרים, ובהם נשיא ארה"ב האהוד והפעלתן ברק אובמה. נתניהו חתום על הישגים רבים בחייו הציבוריים, ומניעת הקמת מדינה פלסטינית היא הבולט והחשוב שבהם.

אך ההישג הזה נתון כעת בסכנה. דווקא עכשיו, אחרי הטבח המחריד ב־7 באוקטובר, כשהסכנה בקיומה של מדינה פלסטינית ברורה מתמיד, נתניהו נמנע מלקבל החלטה - וכך הוא מסייע לקידומו של רעיון המדינה הפלסטינית. המנהיג המתגאה ביכולותיו הבלתי רגילות לקבל החלטות אסטרטגיות כדי להבטיח את ביטחונה של מדינת ישראל נמנע כבר שנתיים לקבל החלטה שבכוחה למנוע הקמתה של מדינת טרור בגבולותינו.

בעקבות הטבח, למשך חודשים אחדים רעיון המדינה הפלסטינית ירד מסדר היום העולמי כמעט לחלוטין, אפילו בקהלים ביקורתיים מאוד כלפי ישראל ומדיניותה. הברבריות והרוע המזוקק שהעולם צפה בהם החרידו לבבות ברחבי הגלובוס, והתגבשה הבנה שהקמת מדינה פלסטינית תשמש כפרס לטרור, שחמאס לא יכול להישאר הריבון ברצועת עזה. פחות משנתיים חלפו, וההיגיון הפשוט הזה נותר נחלתם של הישראלים בלבד, ואפילו לא כולם. מדינות העולם דורשות כעת יותר מתמיד להקים מדינה פלסטינית, דוחפות להסכם שאינו דורש מחמאס להתפרק, וחלקן עומדות להכיר במדינה פלסטינית על אפנו ועל חמתנו. הכרה כזו מסוכנת מאוד משום שהיא לא מתנה את הקמת המדינה בשום תנאי או ערובה לביטחונה של ישראל, ואף נעשית בניתוק מישראל, תוך ניסיון ״ללמד אותה לקח״.

אין החלטה קלה שהייתה יכולה למנוע לחלוטין את גל ההכרה במדינה פלסטינית שאנו עדים לו היום. אכן, אף אחת מהאפשרויות העומדות בפני קברניטי ישראל אינה פשוטה ואינה טובה דיה, אך יש החלטות שעדיפות במובהק על אפשרויות אחרות. עד לפני חודשים אחדים מדינות העולם – גם בעולם הערבי – עוד היו מוכנות לשקול את האפשרות שעזה תנוהל בידי ממשלת טכנוקרטים שאינה קשורה לחמאס. הפתרון הזה לא רק היה מוריד את עול האכלת תושבי עזה מעל כתפיה של ישראל, הוא גם היה עונה על הצורך להפריד בין עזה ליהודה ושומרון, ומציג את ישראל כמחפשת פתרונות ולא כסרבנית סדרתית – כפי שהיא נתפסת היום בחלקים גדולים בעולם.

יש להחלטה הזאת גם חסרונות רבים, כמובן, שהרי מדינת ישראל לא תוכל לשלוט באופן ישיר בשטח ולפעול בו בחופשיות להבטחת ביטחונם של אזרחי ישראל. עם זאת, הוא טוב לאין ערוך מהמציאות שאנו נמצאים בה היום.

היעדר החלטה הוא קבלת החלטה. זו התפתחות צפויה, שלא הייתה אמורה להפתיע אותנו. המציאות בעזה וביהודה ושומרון לא הייתה מיטבית, בלשון המעטה, גם ערב המלחמה, אך כרגע היא היחידה שמאפשרת לישראל לשמור על האינטרסים הביטחוניים והלאומיים שלה.

ממשלת טכנוקרטים אינה פתרון מושלם, אבל הוא טוב מהפתרונות האחרים שבנמצא. שנתיים של הימנעות מקבלת החלטה נחרצת על עתיד רצועת עזה שחקו את ההישג הגדול שנרשם לזכותו של בנימין נתניהו - שחיקה שעלולה לסכן כל אחד ואחד מאיתנו, ואת מדינת ישראל כולה.

אופיר דיין היא חוקרת במרכז למדיניות ישראל־סין שבמכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS)