הסרט הנפלא "המשאלה", מבית היוצר של דיסני, מספר על מלך שהחליט בעקבות טראומת ילדות שמוטב שלאנשים לא יהיו משאלות, כדי שלא יחוו אכזבות. הוא מקים עיר יפה, מבודדת ונעימה, וכל בוגר ובוגרת בני 18 מעבירים את משאלות ליבם למלך - וכך אינם חווים את הכאב של אי התגשמותן.

נערה אחת מגלה שאין למלך כל רצון להגשים את כל המשאלות, למעט משאלה אחת בשנה, ויוצאת למאבק שסוחף את הציבור להיאבק יחד איתה למען השבת משאלות ליבם. דילמת משאלות הלב עומדת כעת לפתחה של מדינת ישראל.

הסיבה לכך שחלק גדול מהציבור הישראלי חש שהיציאה לכיבוש עזה היא טעות נוראה אינה משום שהציבור לא מעוניין בהכרעת חמאס. הציבור כולו רוצה בהכרעת חמאס ובהחזרת החטופים. העניין הוא שיש ידיעה ברורה שכיבוש עזה יכול להוביל בסבירות גבוהה להרג חטופים ולהרג חיילים רבים, וכלל לא בטוח שיביא להכרעה של חמאס.

הציבור הישראלי נדרש להכרעה בין סכנה ודאית ומיידית לחיי החטופים ובין שיפור אפשרי של הביטחון העתידי, וחלק עצום ממנו - ממש כמו בסרט של דיסני - לא מוכן לוותר על משאלת הלב האדירה ביותר שליוותה את היהודים לאורך כל ההיסטוריה: "ובחרת בחיים".

הבחירה בחיים ובטוב היא התקווה, היא המשמעות. היא הסיבה שיהודים ניצולי שואה הקימו כאן מדינה לתפארת שיכולה וצריכה להיות חברת מופת. הבחירה בחיים ובטוב היא המסר היהודי מאז ומתמיד לעולם כולו. משום כך, חלק עצום בציבור הישראלי החליט שהוא מוכן לקחת על עצמו סכנה עתידית בעסקה כזו או אחרת כדי להציל את אחיו שעוברים שואה ואת בני משפחותיהם שחייהם הפכו לגיהינום.

האם זהו לא הדבר המופלא ביותר שיש? אסור לקחת מהציבור את התקווה, את הזכות לקחת על עצמו סיכון עתידי במטרה להציל את אחיו. כשם שבהתנתקות חלק גדול מהציבור זעק שמשמעות חייו נלקחת ממנו והתחושה הייתה נוראית כשלא הקשיבו לו, כך חלק גדול מהציבור מתחנן שיקשיבו לו כעת.

בציבור הציוני־דתי יש כעס עצום ומוצדק כלפי החרדים, שאינם שומעים את זעקתנו ולא מושיטים יד. האם הציונות הדתית מודעת לכך שבמובנים רבים היא עושה בדיוק אותו דבר לחלק אחר מהעם? משפחות חטופים וחלק עצום מהעם מתחנן לעצור את המלחמה ולמצוא דרכים אחרות להכרעת חמאס, אבל מפלגות הציונות הדתית ועוצמה יהודית לוחצות על הממשלה, וממילא על הציבור כולו, להילחם, כי הן – מיעוט קטן בעם – החליטו שזו הדרך. האם אנו שומעים את קול דמי אחינו זועק מן האדמה?

שתי המפלגות טוענות שהסיכון לרבים מהמשך קיומו של חמאס מכריע אפילו את הסיכון האדיר לחטופים ולחיילים. אבל אפשר להסתכל על הדילמה גם באופן אחר: המשך המלחמה עכשיו יגדע את תקוותן של משפחות חטופים. הממשלה טוענת שהמלחמה היא שתחזיר את החטופים, אבל ניסיון השנתיים האחרונות מוכיח את ההפך.

מנגד, עסקה שתחזיר את החטופים לא תגדע את התקווה להכריע את חמאס בהמשך הדרך. האם יש אצלנו הבנה שמשאלת הלב של חצי מהעם ממוקדת לא רק בארץ ישראל, ואפילו לא רק בביטחון ישראל, אלא בדמותה של החברה הישראלית כמי שבוחרת בחיים ונלחמת על כל אדם?

המינימום הנדרש במקרה כזה הוא לחפש כל פתרון אחר, שאינו רק אותו הדבר שהמדינה עושה בעזה כבר קרוב לשנתיים: מלחמה שהצליחה להכות את חמאס מכה קשה, אבל לא הביאה לשחרור כל החטופים וגם לא להכרעת ארגון הטרור.

לפני יציאה למלחמה, ראוי לכל הפחות לכנס מפגש של טובי המוחות, בלי קשר לעמדה פוליטית, ולנסות לחשוב יחד על פתרונות יצירתיים חלופיים. "ביחד ננצח" אינה רק סיסמה אלא תוכנית עבודה.

אם לא נחשוב יחד איך יכולה התקווה להכרעת חמאס לבוא יחד עם התקווה להחזרת החטופים ולא במקומה, אנחנו עלולים להתפרק כחברה. במקרה כזה, גם הניצחון הצבאי הגדול ביותר לא יעזור לנו.