הוא יוּצר במהלך מלחמת העולם הראשונה, עלה ארצה בראשית מלחמת העצמאות, ובשעות אחר הצהריים ב־22 ביוני 1948 עשה היסטוריה. הפגזים שירה התותח מאזור בית העלמין המוסלמי בחוף תל־אביב על אלטלנה פגעו בה והעלו אותה באש.

בשביל דוד בן־גוריון והשמאל התותח היה קדוש. בשביל מנחם בגין והימין התותח היה טמא. כך או אחרת, התותח העתיק היה לסמל של נקודת השפל שהגענו אליה כאומה מיד אחרי הקמת המדינה. שלוש שנים בלבד אחרי השואה, בשעה שחמישה צבאות ערביים מנסים להשמיד אותנו – יהודים הרגו יהודים. בכפר־ויתקין, בבית־דגן ובתל־אביב התרחשה בפועל מלחמת אחים. בטרם קם ועמד, הבית השלישי כמעט חרב.

לפיכך, היוזמה של שבעה שרים להוציא את התותח ממחנה צה"ל בגלילות מובנת. ההחלטה של שר הביטחון ישראל כץ להעביר אותו מהרחבה של המכללה לפיקוד ומטה מוצדקת. אבל ההעברה של התותח אל מרכז מורשת בגין בירושלים היא שערורייתית. היא מבטאת אי הבנה של הסיפור ההיסטורי הטרגי שקרע אותנו לגזרים בתש"ח, והיא מחריפה את הסיפור הטרגי שקורע אותנו לגזרים בתשפ"ה. במקום להביא מזור לפצע הזהותי העמוק שלנו, המעשה הזה פותחת אותו. באופן פרדוקסלי היא עושה בדיוק את ההפך ממה שבגין עשה בשעתו הגדולה.

הסיפור ההיסטורי מורכב: בגין ביצע את המעשה החשוב בחייו כשהבליג והרכין ראש אחרי שהתותח ירה בו ובאנשיו. אמת, בן־גוריון פעל באופן אכזרי ונמהר כשהורה לירות באחים־יריבים. האש שהמטירו אחדים מלוחמי צה"ל והפלמ"ח על ניצולי אלטלנה הייתה פשע מובהק. תנועת העבודה נושאת באחריות היסטורית לכך שהאתוס הבולשביקי שלה גרם לה לעשות מה שלא ייעשה באותו יום ארור ביוני.

אבל הסיפור הקורבני שהימין אוהב לספר לעצמו רחוק מלהיות מדויק. שני הנופלים הראשונים בטרגדיית אלטלנה היו לוחמי צה"ל שאצ"ל ירה בהם והרג אותם בחוף ויתקין. לוחם פלמ"ח שלישי נפל במטה הפלמ"ח בתל־אביב מאש שירו עליו אנשי הארגון הצבאי הלאומי.

כך שלפני המעשה ההיסטורי ההרואי של מפקד אצ"ל, הארגון עשה שורה של מעשי מרי. הוא פתח באש בכפר־ויתקין, הוא איים לפתוח באש בתל־אביב, לא ציית להוראות ספינות חיל הים, עודד את אנשיו לערוק מיחידות צה"ל, צר על מטה הפלמ"ח, והציף את רחובות העיר העברית הראשונה בלוחמים חמושים שלא קיבלו את סמכותה של ממשלת ישראל. פירוש הדבר הוא שלא היו צדיקים בפרשת אלטלנה. במאבק סביב אוניית המעפילים והנשק שיחקו שני הצדדים משחק על פי התהום, שהפיל אותנו בסופו של דבר אל התהום.

אבל הסיפור הנוכחי אינו מורכב. מאז ששר המשפטים יריב לוין נשא את נאום הרפורמה המשפטית ב־4 בינואר 2023 ישראל נמצאת במצב אלטלני. היוצרות התהפכו: ממשלת הימין מפרשת באופן המרחיב ביותר את המנדט שקיבלה מהעם, ומנסה לכפות שינוי משטרי ושינוי זהותי עמוק באופן כוחני. עד כה הממשלה לא הורתה על שימוש בתותח, אבל האתוס שלה דומה להפליא לאתוס הבולשביקי של מפא"י - המטרה מקדשת את האמצעים. האמת היא אך ורק האמת שלנו, והיא תיאכף בכוח.

האתוס של האופוזיציה דומה להפליא לזה של האצ"ל ההיסטורי. עד כה המחאה לא הפעילה אש, אבל יש בה רוח מרי. באופן העמוק ביותר היא אינה מקבלת את סמכות הממשלה הנבחרת.

עד כה לא הגענו למצב שיהודים יורים ביהודים, אבל האיוולת היהודית פתחה את שערי המצודה בפני אויבים ברברים והזמינה אותם לפלוש ולכבוש ולטבוח. מאז שבנו אל מצב שבו כל אחד מהשבטים מעדיף את האמת השבטית על הטוב הכללי ועל האינטרס הלאומי. כך שהעניין המחודש בתותח הקדוש ובאלטלנה אינו מקרי.

לכן את התותח העתיק וההיסטורי אסור להציב במרכז מנחם בגין, בהיכל של תנועה פוליטית זו או אחרת. בתותח גלומה הנטייה של העם היהודי לקנאות, לקיצוניות, לפלגנות ולהרס עצמי. אנחנו עם סגולה, אבל אנחנו גם עם מתאבד. פעם אחר פעם החרבנו במו ידינו את הריבונות היהודית מכיוון שהנחנו לשבטִי לגבור על הלאומי. כאזהרה מפני האסון שאנחנו עלולים שוב להמיט על עצמנו, וכציווי לאחדות, את התותח הנורא יש להציב במשכן הכנסת או במשכן נשיא המדינה.