אם גורם ממשלתי כלשהו מחפש תמונת ניצחון לסיכום תשפ"ה, אני ממליץ על ראש הנקרה. ניצחון היהודים מצטלם היטב בפסגת הצוק הצפוני הלבנבן, סולמה של צור. בתחילת השנה הוא היה עדיין אזור מלחמה, סגור ומסוגר בפני אזרחים, עכשיו בקושי אפשר לפגוש בו לובשי מדים. הרכבל המקומי טרם החלים מפצעי הקרבות, אבל אפשר כבר לסייר בנקרות, ולאכול במסעדה הבשרית הכשרה שנפתחה למעלה מחדש. הים שלמטה אותו הים, הכי יפה בארץ. במטעי הבננות של הקיבוצים לא נחבאים טנקים של צה"ל, כמו בביקור הקודם שלנו כאן, כשנסראללה היה בחיים. רוח צהריים קלה נושקת לפני המים בחוף אכזיב.

ידעת שראש הנקרה נפתח מחדש? – שלחתי מסרון לחבר עיתונאי במרכז הארץ. לא, הוא לא ידע. צו האיפול העצמי של התקשורת העברית על חדשות טובות מונע מהציבור מידע משמח מהסוג הזה. כמעט כולה קודש לחדשות רעות. בכיינותה אומנותה. אפילו את ההישג המזהיר של חיסול כל הממשלה החות'ית היא הצליחה להטביע ביגון המתועש על אירועי עזה.

בדיעבד מתברר שבשולי המהדורות אומנם הייתה איזושהי ידיעה על פתיחת שערי ראש הנקרה, אבל עובדה שגם אני לא שמעתי. כשנסעתי השבוע משלומי לנהריה, החלטתי פתאומית לפנות ימינה בכביש החוף, במקום שמאלה, כדי לבדוק היכן החיילים יעצרו אותי, ולשמחתי גיליתי שהמחסום הצפוני היחיד הוא שער הכניסה ללבנון. תיירים וטיילים שוב יכולים להצטלם בחיוך רחב ליד השלט הצבאי "עצור, גבול לפניך".  

בניגוד לעבר, זהו שלט מטעה קצת. עד להודעה חדשה, שספק אם תתפרסם בשנים הקרובות, צה"ל עצמו לא נעצר בגבול. הוא מחזיק בחמישה מוצבים חודרניים בשטח לבנון. המוצב המערבי ביותר שוכן מצפון לשלומי. בביקור שלי בשלומי בחורף הראשון של המלחמה כמעט לא פגשתי איש ברחובות. כלבים נטושים שוטטו במרכז המסחרי המושבת של העיירה. ביום שני התקשיתי למצוא בו חנייה. 98 אחוזים מכתשעת אלפים תושבי שלומי שבו להתגורר בה, הרבה יותר מאשר בכל היישובים הצפוניים האחרים שפונו בחיפזון בסתיו 23'. 

רובם המכריע חזרו הביתה כבר לפני חצי שנה. הם היו חלוצי השיבה האזרחית בגזרה הצפונית אחרי תבוסת חיזבאללה. ראש המועצה הוותיק גבי נעמן הוא דמות מפתח ביצירת התנאים הפיזיים והפסיכולוגיים של הליך השיבה. ביום שני לפני הצהרים, עם תום טקסי פתיחת שנת הלימודים במוסדות החינוך, מצאתי אותו יושב ליד שולחן עמוס בניירות עבודה ובמסמכים טעוני חתימה. התרשמתי מהסדר המופתי שבו הם הונחו לפניו, אך גם מהעובי. יש המון עבודה בשלומי, ויש גם ראש מועצה חרוץ. בקיר שלימינו, מעל לתוכנית המתאר הממוסגרת של היישוב, השקיפו עלינו תצלומיהם של הרבנים אבו-חצירא והבן איש חי, זכר צדיקים לברכה, וכאילו נתנו פשר לשמות הייחודיים של הרחובות הסמוכים לבניין המועצה: התנופה, ההתגשמות, ההשראה.

נעמן נולד כאן לפני 66 שנה, בן למשפחה יוצאת תוניס בת שלושה-עשר אחים ואחיות. מאז 1999 הוא ראש המועצה, אך לאחר שהצליח להיבחר בחורף שוב בלי שאיש יתמודד מולו, הבהיר שזוהי הקדנציה האחרונה. "כל ההר ממול בער באש", הוא נזכר בחוויה הקשה ביותר מהקדנציה הקודמת. טילי בורקן נוראיים הציתו אותו. 28 דירות ספגו פגיעות ישירות, גם המתנ"ס ואחד מגני הילדים, שבע-מאות דירות ניזוקו מהדף ומרסיסים, אבל כל זה תוקן ושופץ עוד במהלך המלחמה. מומחי הקק"ל שוקדים כעת על שיקום החורש בקרחת היער השחומה שמתנשאת מעל שלומי, אם כי עדיין לא נוטעים עצים חדשים, ומסתפקים בעקירת גדמי עצים שכבר לא יתאוששו לעולם. 

פינוי תושבי גבול הצפון למלונות עורפיים היה שעתה הקשה של ההנהגה המוניציפלית באזור. נעמן הגיע אליה מוכן יותר מכל עמיתיו, הודות לוותק ולניסיון. "קיבלנו החלטות נכונות", הוא אינו מנסה להצטנע. מה בדיוק היו ההחלטות? בשלב ראשון לדאוג לכך שהתושבים לא יתפזרו בכל קצווי הארץ. ראש המועצה ואנשיו דאגו להם למלונות בירושלים, בטבריה ובחיפה. לקראת תחילת שנת הלימודים שעברה פעלו לפתוח בנהריה ובמפרץ חיפה עשרה גני ילדים ובתי ספר לטובת בניהם ובנותיהם של גולֵי שלומי. "בתוך חודשיים וחצי יום הנחנו מבנים טרומיים, השלמנו את הפיתוח סביבם, וגייסנו את המורים והגננות משלומי. קראתי אז לתושבים: עִזבו את כל המלונות, ושכרו דירות בנהריה ובעכו. שמונים אחוז נענו לי, וככה חיברנו את הקהילה מחדש. אנחנו ניהלנו את בתי הספר, והממשלה עזרה לנו מאוד: הסעות בחינם, ארוחות בחינם, כל השירותים בחינם".

אמצעי יעיל נוספת לשמירת הקהילתיות היה דף הפייסבוק של נעמן. רבע מיליון מילות מידע ועידוד נרשמו בו במהלך המלחמה. "בוקר-בוקר קמתי בארבע וחצי, שש פעמים בשבוע, ובמשך שעתיים כתבתי לתושבים על מצב הביטחון, על החינוך ועל כל שאר הדברים שהיה להם חשוב לדעת על שלומי. הדף הזה יצר אחדות. הוא היה העיתון יומי של שלומי, אבל גם שרים, חברי כנסת ורבים אחרים קראו אותו". אכן.

לקראת תחילת מרץ, אחרי הסכם הפסקת האש, נעמן קרא לתושבים לחזור הביתה, ולמעשה לא הותיר להם ברירה אחרת. "כשראשי המועצות האחרים צעקו 'לא לחזור הביתה', אני הודעתי שב-1 למרץ בתי הספר מחוץ לעיר נסגרים. הבטחתי לתושבים שההטבות הכלכליות יימשכו, אבל רק בשלומי, כך שהקלתי עליהם את ההחלטה לחזור. מדי כמה ימים דיווחתי להם כמה בטוח פה. 'נסמוך על צה״ל אבל גם על עצמנו', כתבתי, והם אכן חזרו".

במהלך השנה הראשונה של המלחמה, נעמן הטיף בראיונות בתקשורת לפתיחת מערכה כוללת נגד חיזבאללה. "אני חושש שהממשלה עושה הכול כדי לא להיכנס לגזרה הצפונית", הוא כעס בריאיון למעריב בינואר 24'. עכשיו הוא מהלל את הממשלה, אסיר תודה לסיוע התקציבי שהושיטה לתושבים. כשאני מעלה באוזניו סברה שהיא נחלצה לסייע רבות לתושבי שלומי מפני שראש המועצה חבר ליכוד, הוא מכחיש בתוקף: "כל רשות שהתפנתה קיבלה תקציב בהתאם למספר התושבים שהתפנו. אבל היו ראשי מועצות שרצו להכריח את המדינה להמשיך עם מצב הפינוי. אני שמח שהם קיבלו פה שיעור במנהיגות חיובית, שלא הולכת נגד המדינה".

הדף הקרבי היומי האחרון התפרסם בין פורים לפסח, דף מספר 477. בדרום הארץ המלחמה עדיין נמשכת במלוא עוזה, אבל בשלומי שקט להפליא. "מצבנו הביטחוני טוב מאי פעם", טוען ראש המועצה, ומספר ש"באחד מגני הילדים לא הגיע שומר בבוקר, במקרה לא הגיע, אבל ההורים לא התרגשו. בעבר הם היו משביתים את הגן בגלל דבר כזה. עכשיו הם בקושי שמו לב. מרגישים בטוחים. לי, אישית, יש אפילו תחושה שאנחנו לקראת שלום עם לבנון".