שתי כתבות שהתפרסמו בשבוע האחרון, התריעו מפני השחיקה בתמיכה בישראל בקרב המפלגה הרפובליקנית בארה"ב. הן יונה לייבזון בחדשות 12 והן ציפי שמילוביץ ב"ידיעות אחרונות" סקרו לעומק את המגמות המדאיגות המתרחשות בימין האמריקאי (והן מניחות, במוצהר או פחות, שאת הדמוקרטים/שמאלנים כבר איבדנו), אבל דבר אחד היה חסר שם: אחריות.
לא של העיתונאיות, כמובן, אלא של המדינה. כיצד קרה שבתוך כמה שנים בודדות ישראל איבדה את התמיכה בה לא רק בקרב השמאל ובהדרגה גם במרכז האמריקאי, אלא גם את חסידיה ונאמניה הגדולים בימין? מדוע לא הופעלו אזעקות האמת, ואם הופעלו מדוע לא גובש להן מענה? מה גרם לישראל להמשיך לתקוע את הראש בחול כשכל נתון, סקר או מאמר מחוץ לבועה האוונגלית או הניאו-שמרנית הראה את הרתיעה ההולכת וגוברת של אמריקאים, בעיקר צעירים, ממעורבות צבאית ברחבי העולם?
עוד כתבות בנושא
אמריקה משתנה לנגד עינינו: דור ה-Z לא חווה את ה-11/9 אבל בהחלט זוכר כיצד אמריקה איבדה דם ודולרים במלחמות נצח במזרח התיכון. דור ה-Y מתמודד עם משבר דיור מחריף ויוקר מחיה מאמיר, ומודאג פחות מטרור או ממדינות אויב ויותר מאיומים חוצי-גבולות כמו מהגרים שמשנים את זהותה ואופייה של אמריקה (אם אתה בימין), ומשבר האקלים המאיים על עצם שרידות האנושות (אם אתה בשמאל).
הכי מעניין
אך במקביל, ישראל המשיכה לנהל את יחסיה הבינלאומיים החשובים ביותר כאילו "הכל כרגיל": להתנהג כאילו אנחנו עושים טובה לארה"ב כשאנחנו מקבלים כסף ונשק ולהתרעם כאשר מישהו בארה"ב מעז להעלות שאלות בנושא; להתעלם מטענות - ענייניות יותר ופחות - בדבר הפרות זכויות אדם בעזה וביו"ש ופטירתן בבעיית חוסר ידע, שטיפת מוח או אנטישמיות; לצפות שהדוד סם יפתור לנו כל משבר מדיני, החל מציפייה לווטו אוטומטי במועצת הביטחון ועד "הרילוקיישן" של טראמפ.
קל ונוח להאשים את הממשלה ואת ההחלטה האווילית להתמקד בביצור הברית עם הרפובליקנים וזניחת הדמוקרטים. בפועל יש בעיה עמוקה יותר: שישראל, באופן חוצה ממשלות ומפלגות, הפנימה באופן מהותי את הנחיתות המדינית שלה ובהתאם אימצה מדיניות חוץ ריאקטיבית ולא פרו-אקטיבית, שמבוססת על אינרציה ומזעור סיכונים.
נגד ישראל יש "רוב אוטומטי" במוסדות האו"ם והטייה מובנית במועצת זכויות. קטאר מפעילה נגדה מערכה תודעתית במאות מיליארדים, בתקשורת העולמית עוסקים בישראל באופן לא-פרופורציונלי והימשכות הסכסוך מספקת לכל אלו תחמושת. הכל נכון וידוע, אך במקום להיערך למערכה מדינית בסדר גודל משמעותי - עם הקצאת משאבים, תכנון מוקדם, חלוקת סמכויות ומינוי האנשים הטובים ביותר למשימה - ישראל תקעה את הראש בחול וסיפרה לעצמה ש"תמיד יהיה לנו את איפא"ק והאוונגלים". במערכת הביטחון קושרים כתרים לשיתוף הפעולה ההדוק עם סנטקו"ם (כאילו הפעלת הכוח הצבאית מתנהלת במנותק מהפוליטיקה ומהחברה בארה"ב), ובמערכת התקשורתית והפוליטית מתנהגים כאילו טראמפ יהיה כאן לנצח.
עוד כתבות בנושא
הברית עם אמריקה היא אבן הראשה של קיומה של ישראל כפי שאנו מכירים אותה. היא הפכה את ישראל למדינה בטוחה יותר, משגשגת יותר ודמוקרטית יותר. אסור למנהיגיה של ישראל להסתפק רק בשימור הברית הזו, ובוודאי אסור להם להבטיח לשקמה כאילו ניתן לסובב את הגלגל לאחור. נדרש פתרון רדיקלי התובע עדכון גרסה מלא לכלל הרכיבים של היחסים המיוחדים.