הוחלט לאחרונה בישראל לשחרר חלקים מסרטוני הזוועות של 7 באוקטובר, כדי שהעולם יראה. לצערי, כל מי שרואה מה קורה מסביב לעולם יודע שזה לא ישנה שום דבר. למה? כי המלחמה היא מזמן לא על 7 באוקטובר או על מה שקורה בעזה. המלחמה היא על ההיסטוריה של עצם קיומה של מדינת ישראל.

אין דבר שמבטא את זה יותר ממה שקרה לאחרונה בפסטיבל הקולנוע הבינלאומי בטורונטו. בפסטיבל הוחלט להקרין את הסרט "הכביש בינינו: החילוץ האולטימטיבי", שמספר את סיפורו של האלוף נועם תיבון שהלך להציל את ילדיו ונכדותיו ב-7 באוקטובר. סיפור של גבורה מצד אחד, וזוועות חמאס מצד שני.

בהתחלה, תחת לחץ מארגונים אנטישמיים ופחד מהפגנות, הפסטיבל החליט לבטל את הקרנת הסרט. אחרי שהקהילה היהודית הביעה זעזוע מהביטול, הוחלט להקרין את הסרט פעם אחת בלבד במקום שלא פורסם לציבור.

בינתיים, הפסטיבל החליט להקרין את הסרט "פלסטין 1936" עם שבע הקרנות שונות במקומות שפורסמו לכל הציבור. בשכתוב עוצר נשימה של ההיסטוריה, הסרט מציג את סיפורו של יוסף, שחי בזמן המרד הערבי של 1936. במקום לומר את האמת ולספר על המרד שהיה ניסיון אנטישמי רווי דם לטיהור אתני ורצח יהודי ארץ ישראל, הסרט מספר על ניסיונות של האוכלוסייה הערבית המקומית להתקומם נגד קולוניאליזם בריטי, תוך כדי מלחמה לשימור אורח החיים ה"אותנטי" של האוכלוסייה – אלו הפלסטינים המקומיים כביכול.

העולם כבר מזמן לא שם

אין דבר שמשקף יותר את הפער בין החשיבה הישראלית למציאות דעת הקהל העולמית כמו ההפרש בין שני הסרטים האלה. בישראל עדיין מנסים להזכיר לעולם מה קרה ב-7 באוקטובר ונלחמים להוכיח את הצדק שבמלחמה הנוכחית נגד חמאס, כאשר הקמפיין הבינלאומי נגד ישראל כבר לא שם. הם כבר לא מדברים על עזה – הם מדברים על כל שטח ישראל. הם כבר לא מדברים על 2023 – הם מדברים על עצם קיומה של מדינת ישראל.

לאט לאט ישראל מתעוררת להצלחה המסחררת של הנרטיב השקרי הזה, שבעזרת המיליארדים ששפכה קטאר בכל אוניברסיטה ובכל עיר קנתה את לבבות צעירי העולם. אין דיון על עזה ואין דיון על יהודה ושומרון – יש דיון על עצם קיומה של ישראל.

מי שלא מבין את גודל הסכנה בעולם שלא מאמין בזכות הקיום של ישראל, לא למד על ההיסטוריה של הציונות, על הקמת המדינה, על הכלכלה ועל האופן שבו ישראל מקבלת את הנשק והציוד הצבאי שלה. הסכנה הדיפלומטית גדולה לא פחות מהסכנה הצבאית שאויבינו מציבים בפנינו. זה שחמאס משקיע כל כך הרבה בתעמולה ודוברות בנושא הפלסטיני – זה רק עוד סימן כמה חשוב התחום של דעת הקהל העולמית. כמו בתחום הצבאי, צריך להילחם גם על דעת הקהל בעולם בתחכום ולנצח. צריך אסטרטגיה וצריך להשקיע.

אם מלחמת דעת הקהל עכשיו היא לא רק על עזה אלא על עצם קיומה של ישראל – אז ישראל צריכה להתחיל להגיב. המלחמה על הלבבות של הדור הצעיר והדיון של היום הוא על עצם קיומה של מדינת ישראל, והגיע הזמן שנספר לעולם את הצד שלנו, כולו, בשפה שהעולם מבין.

אם העולם מדבר היום בשפה של קולוניאליזם ולמי יש את הקשר ההיסטורי לאדמה – אז הגיע הזמן לספר את הסיפור כך. צריך לספר לעולם על העם היהודי שאחז בדבקות באדמת אבותיו מאות שנים אחרי חורבן בית המקדש והגלות. צריך לספר על היהודים שגרו בארץ במאה הראשונה, השנייה, השלישית והרביעית לספירה. צריך לספר על הקולוניאליזם הפלסטיני ועל הניסיונות לבצע טיהור אתני ביהודים שגרו בארץ ישראל במאה ה-19 וה-20.

בשפה שהעולם מבין

צריך לספר על הקולוניאליזם הטורקי ועל היחס המזעזע כלפי יהודי ארץ ישראל. צריך לספר על מלחמת היהודים נגד הקולוניאליזם הבריטי והמאבק לחירות העם בציון.

צריך לספר לעולם על הניסיונות האימפריאליסטיים של צבאות מצרים, ירדן וסוריה - הניסיונות החוזרים והנשנים שלהם - לספח את אדמת ארץ ישראל ולגרש את הציבור האותנטי היהודי שנאחז בארץ. סופרים, אנשי רוח, אנשים ברשת, תסריטאים ובמאים – כולם צריכים להתגייס לספר את הסיפור של עם ישראל בארצו.

עשרות שנים לפני קום המדינה התחילו מנהיגים ציונים לספר לעולם את הסיפור של העם היהודי והקשר שלנו לארץ. הנס של 1948 לא קרה בלי עשרות שנים של עבודה קשה של עם שסיפר לעולם כולו על הקשר שלו לארץ. אם לא נצליח לעשות זאת שוב, ונשאיר את המצב כמו שהוא עכשיו – תוך שנים ספורות יתחזק בעולם דור שמאמין שאין שום קשר בין העם היהודי לארץ ישראל, ומאמין שכל מה ששלנו מעולם לא היה שלנו.

הגיע הזמן לחזור להתחלה, להשתמש בשפה שבה הדור הצעיר מדבר, ולספר את הסיפור של העם שלנו והארץ שלנו לכל העולם – לפני שיהיה מאוחר מדי.