לא קלה שיבת התושבים ליישובים שננטשו בנגב המערבי ובגליל. לטענתם, משרדי הממשלה מעכבים את הסיוע המובטח והנדרש לטובת שובם למקום מגוריהם טרום המלחמה, וראוי להתייחס לקשיים הללו בכבוד ובהבנה. אולם מותר להציע מבט אחר על ההתיישבות ביישובי הסְפָר, ולשאוב השראה מתפיסה שלכאורה שייכת לעבר.

מיד אחרי 7 באוקטובר היו שאמרו שרק בני ציונות דתית יוכלו ליישב את היישובים הנטושים, מה שעורר חרדה בקרב המתיישבים הוותיקים בעוטף עזה ובצפון הארץ. האבחנה נכונה, רק המינוח שגוי. במקום ציונות דתית ראוי היה לומר: "רק חלוצים יוכלו לשוב", שכן ההתיישבות במרחב הספר – על כל אי־הוודאות הכרוכה בה – מחייבת רוח חלוצית.

מטבעם, המגורים בספר אינם מתאפיינים ביציבות, בדומה לחיים בשולי הר געש. מדובר במרחב שבו שלטון המדינה מתקשה בהשלטת חוק וסדר ובהבטחת ביטחון. ספר איננו בהכרח תוצאה של מרחק מהמרכז. גם בסמיכות לערי בירה במדינות אירופיות מתוקנות מתקיימים מרחבי ספר. בעשורים האחרונים, גם בפריז ובשטוקהולם ישנן שכונות מהגרים (בעיקר מוסלמים) שמתקיים בהן היגיון ספר. ניידת משטרה בודדת לא תעז להיכנס אליהם, שכן הסיכון ידוע. גם בישראל הספר אינו רק המרחק מהמרכז בואכה נגב וגליל; הוא גם ביפו, לוד ועכו. כפי שלמדנו בימי "שומר חומות".

ספר מתקיים כמרחב ביניים – בתנאי אי־ודאות מתמשכים, לעיתים בלי שליטת המדינה – כמו במרחב החוף הנתון בין גאות ושפל, בין ים ליבשה. מדינה לא תמיד יודעת להסדיר את מרחבי הביניים שחומקים מריבונותה, כפי שאינה מסדירה את מצבי הגאות והשפל.

בראשית מאורעות הדמים ב־1936, כאשר הנסיעה בדרכי הארץ הפכה למאוימת מפני פורעים ערבים, כתב דוד בן־גוריון במכתב למנחם אוסישקין: "בחוגי השומר היה פעם רעיון נכון: ליצור 'מושבים קוזקיים' על גבולות הארץ. נראה שיש צורך חיוני ליצור מושבים בראשי ההרים, בכל מרכזי הארץ התופסים עמדה אסטרטגית מכריעה". כשבן־גוריון נזקק למיתוג "מושביי קוזקים", הוא ציין שבמקומות כאלה נדרשים אנשים מיוחדים, שמתקיימים בכיף עם הוויתור על חיים נורמליים.

מרחב המתאפיין כספר אינו מקום לאזרחים רגילים. בתכנון היישוב נחל־עוז, כרם־שלום, או מטולה יש להפנים שהם אינם יכולים להתקיים כפרבר של תל־אביב. גם מבחינה אדריכלית יש לתת ביטוי לצורך הביטחוני. בית משפחה בספר לא יכול להיראות כמו חיקוי לווילה מבוורלי־הילס. בית ביישוב ספר אינו נדל"ן, הוא קודם כול מוצב. חלוצים שמיישבים את הספר מסתגלים לקיומם במרחב שאין בו ולא תהיה בו ודאות ביטחונית. החלוץ מוכן לגדל את ילדיו במרחב רווי סכנה, ולא מצפה שהמדינה או הצבא יפתרו עבורו בעיות קיום שאין להן פתרון. בשביל זה הוא שם, בגלל בעיות שאין להן פתרון. החוזה שלו עם המדינה מבקש שיכירו בזכותו להתנהל כאיש ספר. לפעול כחלוץ, בזהות היברידית: איכר, לוחם, אזרח. כולם חייבים להיות חמושים, לא רק חברי כיתת כוננות. מי שלא מתאים לו, שלא יגיע.

לא מדובר בתיאור זר או היסטורי. באופן זה בדיוק הפך הכפר סילואן בשולי חומות ירושלים לעיר דוד. הייתה זו קבוצת חלוצים אזרחים לוחמים שהפכו את הכפר למקום שישראלים יכולים לטייל בו. כוחות משטרת ישראל סייעו, כמובן, לאורך כל השנים, אבל הם יודעים לספר עד כמה היו תלויים בנוכחות הקבועה של אזרחים נחושים כדי להשתלט על המקום.

נבהיר: העולם אינו מתחלק בין אנשים נורמלים לאנשים חלוצים. בכל אדם טמון סוג של גן חלוצי. אצל חלק הוא דומיננטי, אצל אחרים הוא מוחלש או עבר דיכוי. גם מי שבחר בדרך חלוצית לא יכול להתמיד בכך כל חייו. גם חלוצים מתעייפים, והם זקוקים לדור צעיר שיבוא במקומם. לכן יש הכרח לשלב בכל יישוב קבוצת חלוצים צעירה ונחושה. דרושים לנו חלוצים ולא פחות נדרשת פעולה לחידוש הרוח והדרך החלוצית.