מאז הקמת המדינה, החיים בישראל היו מעין עסקת קומבינציה גרועה: תמורת הזכות לחיות כאן נדרשנו לוותר על הזכות לחיות בביטחון. מה הפלא שפיגוע דקירה בחנייה של סופרמרקט כבר לא מזעזע אותנו, שכל פעוט יודע לרוץ למקלט, ושאמא צריכה לשאת נשק?

בהגדה של פסח אנו קוראים ״שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו״. רק לאחרונה נחשפנו להיקף המשאבים האדיר שאיראן השקיעה כדי לכלותינו על חשבון משלם המיסים האיראני. אך האם העובדה שתמיד יקום לעם היהודי אויב כאילו הוא פרמטר קבוע במשוואת המציאות, משמעותה שעלינו לחיות את חיינו לפי תכתיביו? 

השבעה באוקטובר זימן לעם היושב בציון הזדמנות נדירה לבחון מחדש את תנאי העסקה שנחתמה עם ארצו-מולדתו. כן, מותר להתבשם מההצלחות הצבאיות שהגיעו לאחר מכן מול חיזבאללה ואיראן, אבל אי אפשר להתכחש לעובדה שבמשך למעלה מיממה חלק בדרום ישראל היה כבוש בידיהם של קשישים עם קביים וילדים בכפכפים.

אחרי השואה נשבענו ש״לעולם לא עוד״, אך בשואה הקטנה, לכאורה של השבעה באוקטובר ההבטחה הזו הופרה. האם נוכל להסתכל לילדי ישראל בעיניים, ולהגיד שעשינו כל שביכולתנו כדי לקיים את אותה הבטחה ישנה? התשובה היא - לא. שכן, כדי להבטיח את שלום ילדינו עלינו להציב את האינטרסים של ישראל לפני הכול. ובהשאלה אירונית מבת בריתנו: Israel First .

כדי ליישם את מדיניות ״ישראל קודמת״, נדרש שינוי של 180 מעלות בחשיבה האסטרטגית כאן. צריך להתמקד באופן טוטאלי בטובת הפעוט היהודי ועל פיו להתוות מדיניות ביטחון. 77 שנים בהן התחשבנו קודם כל באחר הסתיימו באסון בלתי נסלח. בזמן שנהגנו כחסידי אומות עולם, הזנחנו את ילדינו שלנו. המשימה הקריטית ביותר כעת היא יישום השינוי ביחס לביטחון הגבולות. בגבול סוריה ישנו אזור חיץ סטרילי רחב, אותו יש להרחיב ליתר גבולות המדינה כשטח השמדה אוטומטי – ללא צורך בשיקול דעת או אישור משפטי נקודתי. נדרשת רצועת ביטחון אמיתית שתיתן מענה הולם לכוונות האויב התמידי, ולא רק ליכולותיו כפי שהתמכרנו לחשוב.

ביהודה ושומרון דרושה ריבונות כדי להבטיח את הצורך הביטחוני. בגבול המזרחי, במקום קמת עוד גדר יקרה וחסרת תועלת, אין מנוס מהחלת רצועת ביטחון בצד הירדני, שתמנע בניית תעשיית הטרור ממי שחתמה איתנו על הסכם שלום, וכך גם לגבי מצרים בדרום. רצועת הביטחון תיושם גם בגבול לבנון שאחראית באופן מלא כמדינה ריבונית להשתוללות ארגון טרור שחבריו יושבים בפרלמנט, ושפתח במתקפה נגד מדינה ריבונית אחרת. תדענה שכנותיה של ישראל: לא קיימתן הבטחות – שאו בתוצאות.

את היכולות הטכנולוגיות המדהימות שלו מוזמן הצבא ליישם ברצועת הביטחון ולא רק בטהרן; מעטפת הגנה הרמטית שתשמש מעין חומה ומגדל מודרנית. ומכאן נובעת גם הנוסחה לפתרון בעיית עזה; כשהשאלה המנחה והיחידה היא – מה טוב ליהודים?

עזה היא רצועת שטח צרה מוקפת יישובים יהודים, ועל כן היא אינה יכולה להכיל ישות זרה. הגישה ההומניסטית והמכילה נוסתה ונכשלה. זה או אנחנו או הם. המקטרגים יגיבו בבוז שיתפתח בהמשך להפחדות ולאיומים. נו, אז מה חדש? אולם מדינה ריבונית צריכה לדעת להתמודד גם עם סנקציות – אפילו אם התרחיש אינו סביר. השנאה הגלובלית מתקיימת תדיר, גם אחרי אינסוף ויתורים ומחוות מצד ישראל. שיחרימו את ווייז, את השבב של אינטל, את חברות התרופות – נראה אותם. האמת היא, שהעולם זקוק לישראל הרבה יותר משישראל זקוקה לו.

החובה להגן על עצמנו נטועה בחובה להפסיק לשקר לעצמנו. כשנהיה גאים במי שאנחנו, בלי להתנצל, נזכה בסופו של דבר גם לכבוד הבסיסי ממדינות אחרות. אם אנחנו אכן מעצמה, כדי שנתחיל להתנהג ככזו. לא משא ומתן מתוך חולשה, לא פשרות חד צדדיות, לא שלום בכל מחיר עם מחבלים בחליפות.

יש מי שטוענים שמדובר בתפיסה לא ריאלית, אך האם לצפות מאיתנו לגדל ילדים נורמטיביים בישראל של היום – זה ריאלי? כשאבנר שואל את יואב בספר שמואל: ״הלנצח תאכל חרב?״, הוא מזכיר לו כי מצויה בידו הבחירה. זו איננה גזירת גורל.

על מנהיגינו לקיים התחייבויות לאומיות שקדמו להקמת המדינה, ולהעניק לאזרחיה ביטחון מיטבי. הרווחנו את הזכות הזו בנהרות של דם ובאגמים של דמעות, מגיע לנו. עכשיו התור שלנו – ישראל קודמת.