לפני הישמע קול שופר, בטרם עלה מחלונות בתי הכנסת סלסול סליחות ראשון, רוח אלול כבר מנשבת בעיר החוף המרכזית של מדינת ישראל. לא מדובר חלילה בתנועת תשובה המונית למסורת ישראל סבא, אלא במסורת יהודית מודרנית שהולכת ומתבססת היטב באזור חיוג 03. החצב טרם החליט מאיזה גובה לאתגר את המערכת הסינופטית, אבל עיריית תל־אביב כבר ממהרת לאתגר את תושביה הדתיים, ומקדימה לפתוח את עונת המתיחוּת השנתית, ובגדול. והפעם, דרישה לשוויון מיני ואף תפיסתי־אמוני בבתי הכנסת האורתודוקסיים בעיר. בית כנסת שמנהליו יסרבו לחתום על התחייבות לשוויון מסוים מאוד זה, כך מאיימת העירייה, עלול להיות מפונה והמבנה שלו יועבר לשימוש עירוני.

הקרב על תפילות יום הכיפורים במרחב הציבורי, כמו גם מחלוקת הקפות שמחת תורה המסורתיות ברחובות העיר, הפכו כמעט למילה נרדפת לקרע הקיצוני, המנותק מהמציאות הביטחונית, שאפיין את ישראל בשישה באוקטובר 2023. והנה העיר העברית הראשונה מוכיחה יכולות התאוששות מדהימות, ובתוך פחות משנתיים היא שבה לעמדה יציבה על הסוס, דוהרת קדימה תוך רמיסת זכויות דת ואמונה – בשם השוויון, כמובן.

משבר הדת ההוא, מאותה שנה קשה ורעה, שטופת השנאה העצמית והבוז לכל קודשי ישראל, עלה בסערה השמימה בדם ואש ותמרות העשן שאכלו בנחלתנו. יממה אחת בלבד אחרי הטענות הדמוניות על כפייה דתית, קשה היה להאמין שמה שהעסיק אותנו ערב כניסת החג הטראומטי ההוא, היה גובה המחיצות בכיכר דיזנגוף במהלך התפילות שהתקיימו במרחב הפתוח לטובת הציבור המסורתי דווקא. יממה אחת בלבד נדרשה לנו כדי לגלות שמבעד לכוונת האויב אין הבחנה בין ימין לשמאל, וששום מחיצה לא תעמוד בין יריבים לדעה בעת מצוקה אמיתית, כשהם בדרך להציל זה את חייו של זה. ובכל זאת, עם התפוגגות ההלם הראשוני והמשני מהטבח הנורא ההוא, חזרו בעיר המתקדמת, המנכסת לעצמה ערכים ליברליים, לירוק לבאר שחפרו בוניה ותושביה הראשונים, יהודים שומרי תורה ומצוות או מכבדי מסורת, שנשאו את דגל מורשת האבות ועשו ציונות עוד לפני שקראו לזה כך.

אולם עיריית תל־אביב, מתקדמת שכמותה, הבהירה לאחרונה שבתי הכנסת בעיר יחויבו לפעול לפי עקרון השוויון, ויידרשו לתת שירותי דת "לכל תושבי השכונה והסביבה הסמוכה בהתאם לאופיין וצביונן ללא הבדלי גיל, מין או אמונה, ונוסח התפילה ייקבע על ידי הוועד המנהל בהתחשב בכך. מובהר כי לא תתאפשר כל פעילות החורגת ממטרת ההקצאה הנקובה לעיל". אם לפשט את ההוראות, בתי כנסת נדרשו לחתום על מסמך שמחייב אותם להתנהל על פי ערכי המחנה הליברלי – המחנה היחיד שבידיו לקבוע מה גבולות הגזרה של הבדלי המין והאמונה, ואם יש הבדלים בין המינים בכלל – אחרת העירייה תפנה את המבנים, ותממש את סמכותה להעביר לידיה את נכסי העיר. במילים אחרות, סירוב לקיים עלייה לתורה לנער בר־מצווה בנוסח רפורמי, שוויוני או אף לא־יהודי, עשוי להביא לסיום פעילותו של בית כנסת אורתודוקסי ותיק.

על פי דיווחו של ידידי נטעאל בנדל בידיעות אחרונות, מדובר ב־130 בתי כנסת שהוקמו בידי עמותות לפני קום המדינה, חלקם מכספים פרטיים. אלא שמעמדם לא הוסדר כיאות או לא הוסדר כלל מול עיריית תל־אביב, וכעת, באופן ליברלי ומלא כבוד לערכי החירות והבחירה החופשית, בוחרת העירייה לכפות עליהם את ערכיה שלה.

התוצאה היא שצביונו של בית הכנסת הגדול בתל־אביב, המזוהה כל כך עם הרב שלמה גורן ז"ל, כמו גם בית הכנסת של הרב ישראל מאיר לאו ייבדל לחיים ארוכים, מצויים בהליך משפטי נוקב וסוער בבית משפט השלום בעיר. בתגובתה לתקשורת ניסתה אומנם העירייה למזער את האירוע, להציג אותו כטכני בעיקרו ולטעון שקיימה הידברות עם רבני העיר, אך מההליך המשפטי עלו צלילים אחרים. מוטי טייטלבאום מאגף הנכסים בעירייה טען שם כי פעילות בתי הכנסת שיסרבו לחתום לא תיפסק, אלא תוחלף בפעילות דומה של קהילה אחרת. לעומתו עורך הדין של העירייה, אלון גרוסברג, מיהר להבהיר כי טייטלבאום אינו מוסמך לדבר על מדיניות הרשות המקומית. "אם כבר אין צורך בבית הכנסת, כי האוכלוסייה השתנתה, אין מניעה לעשות בו שימושים אחרים", קבע העו"ד.

לא צריך להיות שומר מצוות אדוק כדי להבין את המשמעות של המרת השימוש בבית כנסת לשימוש של חול. אפילו בחורבן גוש קטיף, שנעשה בנחישות ובאטימות, נמנעו כוחות הגירוש מלהחריב את בתי הכנסת. השמועות אומרות שעד לפני שנים לא רבות, אפילו בתי הכנסת של חבל ימית עמדו על תילם. אבל בבירת החופש והשוויון, כשערכי חירות מתנגשים, לא מחפשים פתרונות יצירתיים; לא פותחים בית תפילה חדש עבור מי שמחפש סגנון ליברלי, אלא מצרים את צעדיו של הקיים השמרני. הגמישות המחשבתית פותחת שערים לפרוגרסיביות בלבד; לכל מה שמתפשט ממסורת ולובש בגדי קדמה צרים.

בעוד עיריית תל־אביב מבקשת להיתלות באילן הגבוה של מגילת העצמאות, וטוענת להחלת ערכיו על החוזה הנכפה על בתי הכנסת בעיר, היא מתנתקת מההקשר המקורי של המסמך ההיסטורי ההוא. המגילה המכוננת בושלה ונכתבה תוך עבודה משותפת וניסיון לחבר ולדייק כל מילה, כך שכל פרנסי היישוב היהודי בישראל יוכלו לחתום עליה – האתאיסט מתל־אביב כמו השמרן הדתי מירושלים. בסיכומה של מלאכה יצאה תחת ידם הפסקה הבאה: "מדינת ישראל... תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה; תהא מושתתה על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל; תקיים שוויון זכויו​ת חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין; תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות; תשמור על המקומות הקדושים של כל הדתות".

דבר אחד לא העלו בדעתם חותמי המגילה, גם הליברלים ביותר שביניהם: שהחירות הזאת מותנית בערבוב של כל האמונות, הדתות והמינים יחד. שחופש הדת שמור רק למי שיבקש לפרש אותו על פי ערכי ראש העיר המזדמן. שהחינוך והתרבות והשמירה על המקומות הקדושים יהיו על פי צו מצפונם של קברניטיה הנוכחיים של תל־אביב. שחופש הדת, המבקש למנוע כפייה דתית, ילווה תדיר בכפייה חילונית.

לתגובות: orlygogo@gmail.com