אין לי שום דבר נגד חוסמי הכבישים. כלומר, אני חושב שהם נוקטים פרקטיקה בריונית, מסוכנת וחסרת התחשבות שמענישה אזרחים רנדומליים, אבל אפשר להבין כיצד קבוצת מפגינים מאמינה שמטרתם דחופה וחשובה עד כדי כך שהיא מצדיקה את שיבוש חייהם של עוברי אורח. הבעיה היא שכל קבוצות המפגינים מרגישות ככה, וזה מתכון נהדר לחסימה כמעט תמידית של הכבישים. לכן מי שמופקדות על שמירת האינטרס הציבורי הרחב, רשויות המדינה, צריכות למלא את תפקידן המזערי, והוא להזיז את החוסמים מהכביש כמה שיותר מהר, ולהענישם בחומרה כפי שקבוע בחוק.
איני יודע מתי ומדוע החליטו הרשויות להימנע מטיפול רציני בתופעה הזאת, אבל זה קרה עוד לפני ש"קפלן" היה למושג. כבר ב־2019 אמר לי מפקד מחוז תל־אביב במשטרה דאז, דוד ביתן, ש"אפילו אם ארבעה נכים חוסמים את איילון לא נפנה אותם כל עוד זה לא נמשך יותר מדי זמן. מַפנים את הנהגים לדרכים חלופיות. רק אם יש אלימות, אז הזכות לחיים גוברת על זכות המחאה". ואכן, ממחאת הנכים בשנים 2017־2019 יש תמונות של ארבעה־חמישה אנשים חוסמים עורקי תנועה ראשיים, והמשטרה מאבטחת אותם מהצד, במטרה מוצהרת להימנע מתצלומי פינוי בכוח של נכים בכיסאות גלגלים.
זו לא רק המשטרה. כידוע, כשהיא רוצה היא יודעת היטב להשתמש בכוח רב - אלות, פרשים, בואש וגז מדמיע - כדי להדוף מפגינים, לפחות כשמדובר ב"אנשים אחרים, וזמנים אחרים". כדי שהתופעה לא תחזור על עצמה שוב ושוב, צריך שלמעבר על החוק יהיה מחיר. בשנת 2020 פרסם פרקליט המדינה דאז את "הנחיה מספר 2.40 – מדיניות העמדה לדין בתיקים שנפתחו על רקע הפגנות או אירועי מחאה". זה מסמך מדהים לקריאה חוזרת.
הכי מעניין
חסימת כביש 1, השבוע | צילום: אריק מרמור - פלאש 90
"חסימה מכוונת ומתמשכת של ציר תנועה ראשי יכולה להוות נסיבה מחמירה המצדיקה הגשת כתב אישום גם בגין התקהלות אסורה כשלעצמה, ובוודאי אם נלווית לכך עבירה נוספת", כתב רק לפני חמש שנים פרקליט המדינה שי ניצן. "הנטייה שלא להגיש כתב אישום תגבר אם מדובר ב'גלישה' לכביש; אם מדובר בחסימה לזמן קצר; ואם מדובר בחסימת נתיב תנועה לא מרכזי". חוסמי השנים האחרונות סימנו איקס על כל שלושת הסעיפים, ועדיין לא רואים מקרוב בית משפט או כתב אישום. לכל היותר זה מסתכם במעצר שעות בתחנה ושחרור הביתה.
סעיף 5 מדבר על "שלהוב הנוכחים למעשים החורגים ממעשי מחאה לגיטימיים", כנסיבה מחמירה "המצדיקה העמדה לדין של המשלהב, כגון קריאה למעשי אלימות, להפרעה לשוטרים או לחסימת צירי תנועה". סעיף 11, "מדיניות אכיפה אחידה", הוא העצוב ביותר. פרקליט המדינה מנחה את פרקליטיו שבעת שקילת אפשרות הגשת כתב אישום נגד מפגינים, יש לבחון את נסיבותיהם של שאר משתתפי המחאה, וגם "ביחס לאירועי מחאה אחרים שבהם בוצעו עבירות בעלות אופי דומה".
עכשיו תגידו, שמעתם לאחרונה על מישהו שפחד לקרוא לחסימת כבישים ולפרסם מודעות לביצועה בראש חוצות, בגלל העמדה פוטנציאלית לדין? שמתם לב לאיזה הבדל קל שבקלים בין האופן שבו משטרת ירושלים מפנה חסימות כבישים של הפלג הירושלמי ובין האופן שבו משטרת תל־אביב מפנה חסימות על בסיס תלת־יומי באיילון? פגשתם את ראשי המחאה הגיבורים, אלה שמוכנים לעמוד למשפט שוב ושוב ואף להיכלא, אבל ממשיכים בעוז לשלם את המחיר למען מטרה שהם מאמינים בה? לא, הם פשוט קיבלו פטור מאכיפת החוק. בימי המחאה נגד הרפורמה המשפטית דווח על שבעה כתבי אישום בלבד.
ושוב, הטענות הן לא כלפי המוחים, אלא למי שהחליטו להעניק להם את הפטור המגוחך הזה, ששום מדינה בעולם, בטח לא מדינה מערבית, מוכנה לחיות איתו. המשפט האווילי שמיוחס ליועמ"שית, "אין מחאה אפקטיבית בלי הפרעה לסדר הציבורי", הוא אמת תיאורית, אבל היא בבירור לא מבינה שתפקידה באופרה הזאת הוא לאכוף את הסדר הציבורי. היא משרתת, או אמורה לשרת, את הציבור הרחב ולהגן עליו מפני בריונות רנדומלית.
קבוצות מחאה עשויות להאמין שמטרתן נעלית על פני חופש התנועה של כולנו, אבל הן חייבות לדעת שיגבו מהן מחיר על כך. רוצים לחסום? תתמודדו עם ההשלכות. הסיטואציה שבה מערכות האכיפה על זרועותיהן השונות פשוט בחרו באינטרס של המפגינים על פני הציבור, היא אירוע מופרך. לצערי, קל לנחש מתי נראה אותו מגיע לקיצו.