מלכתחילה היה ברור שמסיבת העיתונאים שכינס בני גנץ במוצאי השבת האחרונה אינה אירוע פוליטי דרמטי שיחולל שינוי. בדיעבד, הקריאה שלו להקמת ממשלת אחדות, וההתנגדות המיידית של שותפיו לאופוזיציה, הייתה לקדימון חשוב לתרחיש שעלול להתגשם פה אחרי הבחירות הבאות. בהתבוננות על המפלגות והפוליטיקאים הצפויים להתמודד בהן, מתחדדת ההכרה שהאירוע הפוליטי הקצר במוצאי שבת שכבר הספקנו בינתיים לשכוח, עתיד בסבירות גבוהה לחזור על עצמו בזמן הרכבת הממשלה הבאה.

אם הקואליציה הנוכחית של נתניהו תשיג בבחירות יותר משישים ואחת מנדטים, הממשלה הבאה תהיה זהה בהרכבה לממשלה הנוכחית. מלבד הליכוד ישבו בה המפלגות החרדיות והמפלגות שמימין לליכוד. מבחינת תומכי הממשלה הנוכחית זהו תרחיש חיובי, אבל צריך להכיר במחירים שלו. אחד מהם הוא שממשלה כזו לא תוביל לגיוס נרחב של צעירים חרדים, מכיוון שהמפלגות החרדיות יהיו בה שוב לשון מאזניים. כפי שלמדנו בשנתיים האחרונות, למנהיגי הציבור החרדי אין שום כוונה להוביל שינוי ניכר בסוגיית הגיוס. גם ההכרה ההולכת ומתחזקת שרק סנקציות כלכליות יובילו לגיוס חרדים, לא תקבל ביטוי מעשי אם הרכב הממשלה הבאה יהיה זהה להרכב הנוכחי. אין סיכוי שהמפלגות החרדיות יאפשרו לנתניהו להוביל מדיניות כלכלית שבה רק מי שמשרת מקבל.

אם הקואליציה הנוכחית לא תשיג 61, המצב לא יהיה פשוט יותר. מפלגות האופוזיציה הנוכחית בצירוף מפלגות חדשות, יתקשו להקים ממשלה ללא מפלגות ערביות. בהנחה סבירה שלפחות חלק ממנהיגיהם לא יהיו מוכנים להרכיב ממשלה שנשענת על מפלגה ערבית, האפשרות היחידה שלהם להרכיב ממשלה תהיה בעזרת מפלגות מהקואליציה הנוכחית. הסיכויים לממשלת שמאל־מרכז־חרדים קלושים עד לא קיימים, ואם בכל זאת זו תהיה הממשלה הבאה, גם היא לא תביא בשורה בסוגיית הגיוס כי שוב החרדים יהיו לשון מאזניים. לכן האפשרות הסבירה היא שמנהיגי האופוזיציה הנוכחית, יחד עם נפתלי בנט וגדי איזנקוט, יזדקקו למנדטים של הליכוד ונתניהו כדי להקים ממשלה.

התובנה הזו מובילה אותנו היישר לסיטואציה שהתרחשה במוצאי השבת האחרונה. אחד מראשי המפלגות שאינן יושבות עכשיו בקואליציה – בנט, איזנקוט או גנץ – יקום ויציע להקים ממשלת אחדות עם נתניהו. זה יקרה גם בלי קשר לחטופים, שנקווה שעד אז כבר ישובו, וגם בלי קשר לסוגיית הגיוס. זה יקרה כי זו תהיה האפשרות היחידה שלהם להקים ממשלה. ושוב, כמו במוצאי שבת, נשמע התנגדות של ליברמן, לפיד וגולן לישיבה עם נתניהו. גם אינזקוט ישלול כנראה את האפשרות, וייתכן מאוד שגם בנט, וכך ניכנס לסבבים נוספים של בחירות עד שיצליח נתניהו להשיג שוב 61 מנדטים ולהקים עוד ממשלה שנשענת על המפלגות החרדיות.

האפשרות היחידה להיחלץ מהמציאות הפוליטית הבעייתית שמקרינה גם על המציאות החברתית שלנו, היא כמה שיותר מפלגות ומנהיגים פוליטיים שיתחייבו להעדיף לאחר הבחירות הקמת ממשלת אחדות חוצת מחנות. הכוונה איננה לממשלה שמחרימה מפלגות מגזריות או קטנות, אלא לממשלה שמתבססת קודם כול על המפלגות הגדולות בימין ובמרכז, ואז מוזמנות אליה כל שאר המפלגות שמוכנות לקבל את קווי היסוד שלה.

ממשלת אחדות רחבה אינה רק פתרון פוליטי להבטחת יציבות ואמון רב יותר. השנים האחרונות לימדו אותנו שממשלה כזו היא האפשרות היחידה להוביל שינוי בשני תחומים חשובים שהממשלות האחרונות כשלו בהן: גיוס הציבור החרדי, והובלת רפורמה מוסכמת במערכת המשפט.

האירוע הפוליטי הקצר במוצאי שבת המחיש שהחסם הגדול ביותר בפני הקמת ממשלת אחדות הוא חוסר האמון בין המנהיגים הפוליטיים הנוכחיים. חוסר האמון בין ליברמן, לפיד ואיזנקוט ובין נתניהו, הוא שהוביל לתגובה הנחרצת שלהם להצעה שהעלה גנץ. לכל השחקנים יש אחריות לחוסר האמון הזה, לנתניהו קצת יותר. התסריט האידאלי הוא שכולם יוחלפו במנהיגים חדשים, ושיבנו ביניהם מערכת אמון מחודשת, אבל זה כנראה כבר לא יקרה בבחירות הקרובות.

אפשרות ריאלית יותר היא הכנסת שחקנים נוספים למערכת, מפלגה חדשה שלאנשיה אין צלקות של אמון עם נתניהו ושפניה המוצהרות לממשלת אחדות. מפלגה כזו עשויה לכפות על המערכת הפוליטית הקמת ממשלת אחדות רחבה, אפילו במספר חד־ספרתי של מנדטים. הכוח הפוליטי שעמד למשה כחלון ולמפלגת כולנו אחרי בחירות 2015, אִפשר לו לקבל את משרדי האוצר והבינוי ולבלום רפורמות במערכת המשפט; בבחירות 2026 זה עשוי להיות הכוח של מפלגת מילואימניקים חדשה או של כל מפלגה אחרת בימין־מרכז, שיאלץ את שאר השחקנים להקים ממשלת אחדות.