כולם אוהבים את הכיס העמוק של המדינה, כלומר של כולנו, ולא תמיד בית המשפט העליון עובד בהיגיון פשוט ובשכל ישר. באפריל 2017 התקבלה קריאה במוקדי החירום בעקבות פיצוץ שהתרחש סמוך לכביש 25. פרמדיקים של מד"א שהגיעו למקום מצאו ילדים מהפזורה הבדואית ללא סימני חיים, לאחר שספגו פגיעה רב־מערכתית קשה. מתברר שהם שיחקו ברימון מטול צה"לי, והוא התפוצץ. כיצד בדיוק הגיע רימון צה"לי למאהל בדואי? והאם יש קשר למנהגם של בני העדה לטייל על טרקטורונים בסמיכות לבסיסים צבאיים וללקט פטריות? לא־לוהים פתרונים.
אביהם של הילדים, מוחמד אבו־קוידר, הגיש תביעת נזיקין נגד המדינה, בטענה שלא הייתה זו תחמושת גנובה אלא תחמושת שהושארה במהלך אימון בשטחי המאחז הלא חוקי, והמדינה אשמה בכך שלא בדקה את שטחי האש. המדינה השיבה שהמאחז שנהרגו בו הילדים נמצא במרחק של יותר מעשרה קילומטרים משטחי האש הפעילים של צה"ל, שבהם מתקיימים אימונים באמצעי לחימה ובאש חיה. באזור הכפר, הוסבר, מתקיימים רק ניווטים, שבהם חל איסור חמור על שימוש באמצעי לחימה.
התיישבות בדואית בנגב. | צילום: נתי שוחט, פלאש 90
בית משפט השלום בתל־אביב קבע שמשרד הביטחון ישלם למשפחה פיצויים בסך 2.5 מיליון שקל. המדינה ערערה למחוזי והביאה ראיות לכך שצה"ל נוהג בזהירות ובודק את שטחי האש אחת לרבעון כדי לוודא שלא נותרו נפלים בשטח. ובכלל, הסיכוי שתחמושת נדדה 10 קילומטרים משטח אש למאחז הבדואי קלוש. הערעור התקבל, המשפחה ערערה שוב לעליון, והתיק הגיע לשופטים גרוסקופף, כנפי־שטייניץ ורות רונן.
הכי מעניין
אלה הציעו בעת האחרונה למדינה הצעה מגונה: אולי פשוט תיתני לבדואים חצי מיליון שקל על כל ילד, "לפנים משורת הדין ומבלי להכיר באחרות המשפטית לאירוע הטרגי", ונסגור את התיק. הפרקליטות הודיעה לשופטים שהיא מסרבת להצעה. רוצים לפצות את התובעים בעקבות תביעתם ההזויה? התכבדו וכִתבו פסק דין, ונסו לשכנע את הציבור שישנה הצדקה לכך.