במשך כשנתיים אחמד טיבי גזר על עצמו שתיקה תקשורתית. הח"כ הערבי הוותיק, שלאורך שניים־שלושה עשורים היה אורח שכיח באולפנים ומרואיין רדיו מבוקש בזכות רהיטותו ויכולות ההצחקה שלו, נאלם דום. לא קשה לנחש מדוע: הוא העדיף שלא להידרש לשאלות מביכות על מתקפת חמאס ב־7 באוקטובר.

כבר ב־2002 הגדיר יו"ר ועדת הבחירות המרכזית מישאל חשין את מעשיו ואת התבטאויותיו של טיבי בסוגיות פח"ע כמי ש"הולך על הסף". מאז הספיק טיבי להשתתף ביום השהיד ברמאללה ולהכריז שם כי "אין דבר נעלה יותר מאלו שמתו למען המולדת". בארכיון הציוצים שלו המילה "חמאס" נזכרת רק בהקשר של גינויים לישראל, כמו למשל הציוץ הציני מ־6 באפריל 2024: "אכזבה בממשלת ישראל ובאולפנים מהסכמת חמאס למתווה הפסקת האש". בשעות אחר הצהריים של 7 באוקטובר 2023 הוא צייץ על "האסון שהביאה הממשלה המסוכנת והכהניסטית הזו", כאילו ממשלת ישראל תקפה באותו יום את מערב הנגב, ולא חמאס. בנאומו בכנסת כעבור ימים אחדים הקפיד – ממש הקפיד – לדבר רק על האזרחים שנקטלו באותו יום נורא, לא על מאות החיילים שנפלו. בכך גילה את דעתו שאין לו הסתייגות מוסרית מחטיפת התצפיתניות או מהמתקפה על בסיס אוגדת עזה.

"רצח נשים, ילדים וקשישים וזוועות נגד אזרחים שהיו בדרום, ראויים להוקעה ללא היסוס", אמר טיבי באותו דיון. הוא קונן על מר גורלו של פרמדיק בדואי ש"נרצח על ידי חמושים מחמאס", לא על ידי מחבלים מחמאס. בלקסיקון הטוויטר שלו הכינוי "מחבל" שמור רק לאיתמר בן־גביר, ו"פשעי מלחמה" – לממשלת ישראל בלבד.

והנה, בשבוע שעבר הפציע פתאום טיבי בראיון רדיו נדיר ברשת ב'. שני מראייניו לא ניצלו את ההזדמנות כדי לחלץ מפיו סוף־סוף התייחסות מוסרית פרטנית לאירועי 7 באוקטובר. הם נמנעו מלשאול אותו, ברחל בתך הקטנה, אם הוא שולל את עצם המתקפה של חמאס על ישראל. הריאיון התמקד בשמועה על הקמתה לתחייה של הרשימה הערבית המשותפת. טיבי אישר בחגיגיות שהשמועה מבוססת למדי. לדבריו, יש סיכוי גבוה שכל המפלגות הערביות יתאחדו שוב בבחירות הקרובות, כולל רע"מ ובל"ד שהתמודדו בנפרד בבחירות האחרונות. הוא מעריך שפוטנציאל המושבים שלהן בכנסת מגיע ל־17, שניים יותר מבחירות 2020.

גם בעניין המסוים הזה לא הוצגה לטיבי שאלה מתבקשת מאוד: כיצד קורה שרשימה אחת מסוגלת לייצג את כל ערביי ישראל? הרי אצלנו, היהודים, לא תעלה על הדעת רשימה שכזאת. מעולם לא התמודדה פה מפלגה יהודית שהתיימרה לייצג את כולנו, מאיתמר בן־גביר ועד יאיר גולן. בפני כל בוחר יהודי המתייצב בקלפי מונח בקביעות תפריט פתקים עשיר: ימין, ימין קיצוני, שמאל, שמאל קיצוני, מרכז, דתיים, חרדים ועוד ועוד. אצל הערבים, לעומת זאת – מקשה אחת. בימים כתיקונם הם סובלים מאלימות פנימית גואה, שבלשון המעטה אינה מסגירה אחווה מגזרית עמוקה, אבל ביום הבוחר כולם שמים אותו פתק, או לפחות רובם המכריע. מהו סוד ההתלכדות המופלאה הזאת? המכנה המשותף?  

מאחר שטיבי לא נשאל, וממילא לא ענה, נצטרך אנחנו להציע תשובה: המכנה המשותף זה אנחנו, היהודים. סוד ההתלכדות של ערביי ישראל סביב מפלגה אחת הוא יחסם אלינו. רשימתם המשותפת מייצגת את תמימות הדעים הנרחבת שלהם ביחס לאופייה של מדינת ישראל. באופן טבעי הם חלוקים ביניהם ב־101 נושאים, כמו כל קהילה אנושית גדולה עלי אדמות, אך מוכנים להניח בצד את כל המחלוקות למען אתגר אחד ויחיד, זה שאחמד טיבי מייצג בקנאות כבר עשרות שנים: סירובו העיקש להכיר בישראל כמדינה יהודית. פתרון שתי המדינות שלו מציע לחלק את הארץ בין מדינה פלסטינית טהורה, נטולת יהודים, למדינת כל אזרחיה. 

אילו היה מדובר במפלגה יהודית, היא בוודאי הייתה זוכה לתווית ימנית קיצונית, מפלגת אף שעל, אבל מכיוון שמדובר במפלגה ערבית, היא נתפסת כמפלגה שבסך הכול מבקשת למנף באורח לגיטימי את הכוח הפוליטי של המיעוט הערבי. בינתיים איש לא מציע לפסול אותה, ומוטב שכך, אך אסור להניח לה להצטייר כשותפה כשרה בקואליציה ציונית כלשהי, ובעיקר אסור להדחיק את עצם קיומה. כשערביי ישראל מתאחדים סביב מפלגה לאומנית אחת, שנתם של היהודים אמורה לנדוד.