אלוווללל, סוף סוף אלול. כמה חיכיתי לאלול! אלול זה חודש של געגוע, זה חודש של לקראת, זה חודש של כמעט, זה חודש של נחמה איטית שמתפשטת בזהירות בגוף, איי איי איייי, וזה חודש כל כך יהודי, והימים הולכים ומתקצרים, ומזג האוויר מתחלף לאיטו, ופתאום נושרים עלים, ומתקבצים עננים, ופתאום הלילות מתמלאים ברוחות עדינות, אייי! איך אני אוהב את אלול, כמה טוב שאלול! והשנה בדרך נס, אני מעביר את חודש אלול לצידם של אנשים שבורי לב. נשים וגברים שעוברים עכשיו פרידה כואבת. אני מתכתב עם אנשים זרים ומנחם אותם ושולח להם הודעות אוהבות. זה אולי נשמע מוזר, אבל זה לא מוזר. ומעשה שהיה כך היה. יש לי חבר אהוב שקוראים לו אבידן. לפני שלושים שנה למדנו יחד בבית הספר היסודי דוגמא עוזיאל בירושלים. וכבר אז, בכיתה ד', הנשמות שלנו התחברו. וכל השנים שמרנו על קשר. וכל השנים ליווינו אחד את השני ברגעים קשים וכואבים. יש לנו חיבור עמוק, אנחנו מחוברים לכאב שפועם בחיים, אנחנו מרגישים את הכאב הזה, אנחנו גם יודעים לחגוג את הכאב הזה, קשה להסביר.

ולפני כמה שנים, אבידן עבר פרידה מאוד מאוד כואבת. ממש פרידה איומה, הוא היה ממש מרוסק, ואני ניסיתי לנחם ולעטוף אותו באהבה בתקופה ההיא. ובאותם ימים נזכרתי בפרידה האיומה שאני עברתי בצעירותי, כשהייתי בטירונות. בת הזוג שלי, שאהבתי בכל ליבי, עזבה אותי. חוויתי אז כאב שקשה לי לתאר במילים. כי לי לא היה ספק שאני והיא זה לנצח. והיא דווקא חשבה אחרת. ומכל האנשים בעולם היא בחרה לאהוב ולהתאהב באחד החברים הכי טובים שלי בעולם. והם עדיין ביחד נשואים ומאושרים. ואני עדיין מחזיק בלב צלקות מאותם ימים נוראים. ואבידן ואני, שבורי לב שכמונו, דיברנו אז על זה שאנשים שעוברים פרידה צריכים חיבוק מאוד מסוים. הקלישאה אומרת שהם צריכים לצאת לסרט ולאכול גלידה ולשתות יין ולחגוג. אבל זה לא נכון. פרידה אמיתית, פרידה מסוג פרידה – היא אירוע שדורש רגישות, עדינות, ותשומת לב. שהרי אין דבר שבור יותר מלב שבור. ויש דברים שעוזרים ללב שבור. נכתבו על זה אינספור מחקרים ומאמרים, באקדמיה, אבל בעיקר באקדמיה של החיים. וכך נולד הרעיון לייצר ערכה, פיזית, שכל כולה אהבה וחיבוק ונחמה וחמלה שתעזור לאנשים ונשים שעוברים פרידה. פק"ל ללב שבור. הרעיון הזה שנולד מזמן, כמו הרבה דברים בחיים, נזנח והתעמעם. ולפני שנה עברתי משבר אישי מאוד גדול. משבר מקצועי צורב שהפך למשבר נפשי עמוק. עברתי תקופה נוראית. לא מצאתי את עצמי בעולם. ופתאום נזכרתי בחלום של אבידן ושלי ליצור ערכה שמחבקת שבורי לב. ופשוט החלטתי להרים את הכפפה. ואבידן שמח והתרגש ולא היה לו הרבה זמן, כי הוא במילואים בלי סוף. אבל בכל רגע פנוי שהיה לו – נפגשנו ותכננו וקידמנו את הפק"ל שהוא בעצם מסע רגשי ונפשי. ואחר כך הפקנו את כל מה שצריך. צילמנו סרטונים, וניסחנו טקסטים. וקנינו את כל מה שהערכה מכילה. ובסוף שלחנו את הערכה לעיצוב. ולהדפסה והתחלנו לארוז אותה.

היינו בטוחים שייקח הרבה זמן עד שמישהו ירכוש מוצר כזה משונה, שעדיין לא קיים בעולם. אבל בתוך ימים ספורים נמכרו עשרות ערכות. זה היה מטורף.

בין שאר ההפתעות בפק"ל, יש קטע, שבו שבורי הלב שולחים מדי יום הודעה למספר ווטסאפ. ואנחנו, אבידן ואני, נמצאים מעבר לקו, כדי לשלוח להם הודעות מלאות אהבה. וככה יוצא שאת הימים האחרונים אני מעביר בהתכתבויות עדינות עם כל מיני שבורי לב שאני לא מכיר. אנחנו לא ממש מתכתבים. אנחנו פשוט שולחים להם לבבות וחיבוקים ומילים חמות. כדי לעטוף אותם באהבה. כדי שהם ידעו שהם לא לבד. וזה באמת דבר מרגש עבורי, להיות שם לצידם, במסע הזה, בתקופה הזאת, ברגע החשוף הזה שהם עוברים, אם אני הייתי זוכה לחיבוק כזה בימי הפרידה הארורים שעברתי, זה באמת היה עוזר לי לשאת את הכאב הנורא. ועכשיו אנחנו עוזרים לאנשים שבורי לב. אנחנו לא מרפאים את הלב שלהם. קשה לרפא לב שבור. אנחנו פשוט עוטפים אותו בתועפות של חמלה ואהבה. והכול קורה עכשיו. בימי האלול הרכים והעדינים האלה. אלול הוא הרי חודש של רחמים ושל סליחות. של געגועים ונחמות. של לבבות שנשברו לרסיסים, ועכשיו הם שבורים קצת פחות.