בתחילת חודש אוגוסט יצא הפרלמנט האיראני בהכרזה: המדינה מתכננת למחוק ארבעה אפסים מערך ספירת המטבע. האייטמים על ההצהרה החגיגית של שינוי שיטת המטבע גדשו את אמצעי התקשורת, אך המשמעות האמיתית של המהלך מרשימה פחות.

הרעיון מאחורי שינוי יחידת הספירה של המטבע הוא בראש ובראשונה חשבונאי. בשנים האחרונות, עם זינוק המחירים באיראן, נאלצו האזרחים להסתובב עם ערמות של שטרות בכדי לרכוש מוצרים בסיסיים. זה מרגיש אולי נחמד במשחק מונופול, אך בחיים האמיתיים קשה לנהל כך חיי מסחר תקינים. השינוי כעת אמור להביא הקלה בספירת השטרות.

לכאורה, זהו פתרון שמסמן את תחילתה של התחדשות, אבל האמת היא שהמציאות באיראן רחוקה מלהתחדש. האינפלציה ממשיכה להשתולל וערך הריאל צולל אל מול הדולר) עלייה מ-1,000 ריאל לדולר בתחילת שנות ה-2000 ליותר מ50,000 ריאל לדולר כיום. גם הסנקציות הכלכליות שמדינות המערב מעמידות על איראן בשל דבקותה להמשיך בתוכנית הגרעין, לא ייפתרו בהורדת אפסים. למעשה, בפועל, זהו ניסיון קוסמטי להסתיר את עומק הבור הכלכלי שהמשטר נקלע אליו.

למה זה קורה עכשיו? במילה אחת - לחץ. ובהרחבה: כמעט מהרגע בו הסתיימה מלחמת 12 הימים עם ישראל, האיראני הממוצע חווה שיבוש קשה באספקת שירותים בסיסים כמו מים, חשמל ותקשורת שמקשים על היכולת לנהל שגרת חיים תקינה. השלטון מצידו מחפש דרכים להראות את מחויבותו לכלכלה האיראנית ולרווחת האזרחים, ולכן היוזמה לשינוי המטבע עלתה לסדר היום. אך שינוי המטבע הוא לעיתים קרובות מהלך פסיכולוגי לא פחות משהוא כלכלי. הוא נועד לייצר תחושת יציבות, אך הוא יכול להיות יעיל רק אם הוא מלּווה ברפורמות כלכליות אמיתיות: מיגור השחיתות, פתיחת שוק העבודה וטיפול שורש באינפלציה.

איראן היא לא הראשונה לבצע שינוי כזה. ב-1985, על רקע אינפלציה קיצונית שהגיעה למאות אחוזים בשנה, ממשלת ישראל השיקה את תוכנית הייצוב הכלכלית שבמרכזה עמד גם שינוי המטבע. ב־1 בינואר 1986 הוחלף השקל הישן בשקל חדש ביחס של 1 שקל חדש = 1,000 שקלים ישנים. המהלך נועד לצמצם את מספר האפסים בשטרות, להקל על המסחר והחשבונאות, ולסמן פתיחת דף חדש בכלכלה הישראלית, לצד צעדים נוספים כמו הקפאת מחירים, קיצוץ בתקציב וצמצום ההדפסה של כסף. הרפורמה סייעה לבלום את ההיפר-אינפלציה, ייצבה את המשק והניחה את היסודות לכך שהשקל החדש יהפוך עם השנים למטבע חזק ויציב ביחס למטבעות אחרים בעולם.

לעומתה, בזימבבואה של ראשית המאה ה-21, הממשלה מחקה אפסים שוב ושוב, ובשיא - שטר של 100 טריליון דולר זימבבוואי לא הספיק לקניית כיכר לחם. הרפורמות שם נעשו בלי אמון, בלי יציבות ובלי אופק. התוצאה: קריסה מוחלטת של המטבע ומעבר של האוכלוסייה לדולר האמריקני כמטבע בפועל.