התופעה הפוליטית העיקרית אשר עיצבה את ישראל בעשורים האחרונים הייתה "רק לא ביבי". כבר בבחירות אשר הובילו למפלתו של בנימין נתניהו בשנת 1999, הניצחון האמיתי לא היה של אהוד ברק. גם בבחירות של 2006, המנצח האמיתי לא היה אהוד אולמרט. ב־2009 מי שכמעט חסם את דרכו של נתניהו ללשכת ראש הממשלה לא הייתה ציפי לבני, וב־2021 מי שגבר על נתניהו לא היה נפתלי בנט; הניצחון היה של ה"רק לא ביבי". למעשה, בכל מערכות הבחירות שבהן נתניהו הצליח לנצח ב־12 השנים האחרונות, היריב האמיתי שלו הייתה התופעה הפוליטית המכוונת כלפיו אישית, כך שבמובנים מסוימים "רק לא ביבי" קדמה בזמן וקדמה בחשיבות ובעוצמה לאחותה התאומה: "רק ביבי".

נכון, נתניהו הצליח להלהיב ולסחוף את המצביעים כבר באמצע שנות התשעים של המאה הקודמת; המהפכה העממית שיזם והוביל נגד תהליך אוסלו ונגד האליטה של תל־אביב הייתה בעלת חיוניות משל עצמה. אבל במאה העשרים ואחת, מנהיג הליכוד הצליח להיות גם ראש הממשלה וגם מנהיג המהפכה בעת ובעונה אחת - בגלל ה"רק לא ביבי". התנועה שרדפה את נתניהו, החרימה את נתניהו והציגה אותו כשטן, היא שהגדירה את התנועה שסגדה לנתניהו, רוממה אותו וראתה בו מושיע.

מה הוא המקור של ה"רק לא ביבי"? בראשית דרכה, התופעה המכוננת של הפוליטיקה המקומית נבעה דווקא מרגש שמרני. נתניהו היה המשבש הגדול של הסדר הישראלי הישן. כאשר הוא חזר מהאו"ם בשנת 1988, ביבי היה כבר כוכב־על אשר איים על האופן שבו העיירה הישראלית ניהלה את עצמה. בה בשעה שהוא איים על ההגמוניה הגוועת של תנועת העבודה, הוא איים גם על הממסד של הימין ושל נסיכי הליכוד. על כן קמה קואליציה רחבה, סמויה מן העין, של אנשי שמאל וימין ותיקים אשר שמו להם למטרה עליונה להשמיד את הסופרמן הפוליטי הצעיר והאנרגטי, אשר הזיז את הגבינה וטרף את הקלפים. אבל כעבור שנים, הצטרפו אל הרגש השמרני הבסיסי רגשות אחרים, משלימים ועוצמתיים. היו שם קנאה - איבה לוהטת של האליטות אל מי שהאנגלית שלו טובה משלהן; דאגה - חשש כן של האליטות שנתניהו ישנה את צביונה של המדינה; חרדה - פחד אמיתי של האליטות שנתניהו ישלול מהן את נכסיהן ואת מוקדי הכוח ההיסטוריים שלהן. תדהמה - תסכול של האליטות מכך שככל שיענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ, וככל שייאבקו בנתניהו כך הוא יגדל ויתעצם.

ואכן, ה"רק לא ביבי" הפכה לתופעה אשר מכשילה את עצמה. בכמה וכמה נקודות זמן בחמש־עשרה השנים האחרונות נדמה היה שנתניהו מתחיל למצות את עצמו. אפילו אצל תומכיו המושבעים היו רגעים של חולשת דעת, חולשת רצון ועייפות. כמה אפשר? עשור? שני עשורים? שלושה? אבל בכל פעם שהקטר של מהפכת נתניהו התחיל לקרטע, הופיעה שנאת נתניהו אשר החזירה אותו אל הפסים וחידשה את התנופה שלו. פעם אחר פעם עשתה ה"רק לא ביבי" את הטעויות שאפשרו לביבי לשרוד ולשגשג. פעם אחר פעם התנועה הפוליטית הזו הציתה את האש ותדלקה את האנרגיות שאפשרו ל"רק ביבי" להישאר רלוונטית. ההתנגדות האובססיבית לנתניהו נתפסה כהתנשאות על בוחרי נתניהו וכהדרה של חצי עם.

אבל ה"רק לא ביבי" לא הכשילה רק את עצמה אלא גם את האומה. היא שאבה מהשמאל הציוני את ערכיו ואת אמונותיו, והפכה אותו לתנועת סרק שהאתוס שלה הוא אתוס שלילי ולא אתוס חיובי בעד שלום או צדק חברתי או דמוקרטיה אמיתית. היא שאבה מהימין החילוני והמסורתי את ערכיו ואמונותיו והפכה אותו לתנועה של הערצה אשר כל כולה האדרה של המנהיג ותיעוב למתנגדיו. היא שללה ממדינת ישראל גם את היכולת להגיע להסכמות רחבות וגם את היכולת לנהל דיון נוקב ועמוק בנושאים גורליים. "רק לא ביבי" רידדה אותנו והטפישה אותנו, ובמידה רבה סימאה את עינינו.

האם פירוש הדבר שצריך לתמוך בביבי? לא, ממש לא. יש תריסר סיבות טובות ומוצדקות לכך שהגיעה השעה לסיים את שלטון נתניהו. ויש תריסר סיבות מעולות לכך שנתניהו מצדיק את ההתנגדות הכמעט דתית למלכותו. אבל את שלטון נתניהו צריך לסיים בשלום, באופן הוגן, ענייני, תרבותי ודמוקרטי. כדי לעשות זאת, כדאי שלקראת בחירות 2026 מתנגדי נתניהו יחדלו להיות כפייתיים בעניינו. כדאי שאחרי עשורים של שיממון רעיוני הם יציעו חזון חיובי, אתוס בונה ודרך חלופית. די, מספיק. רק לא "רק לא ביבי".